הברווזה הלבנה

נסיך אחד נשא לאישה נסיכה יפה. בקושי הספיק להתבונן בה, לשוחח איתה ולהקשיב לה, וכבר נאלצו להיפרד: היה עליו לצאת למסע רחוק ולהשאיר את אשתו בהשגחת אחרים. מה אפשר…

נסיך אחד נשא לאישה נסיכה יפה. בקושי הספיק להתבונן בה, לשוחח איתה ולהקשיב לה, וכבר נאלצו להיפרד: היה עליו לצאת למסע רחוק ולהשאיר את אשתו בהשגחת אחרים. מה אפשר לעשות! הרי אומרים שאי אפשר לבלות חיים שלמים חבוקים זה בזרועות זה. הנסיכה בכתה רבות, והנסיך ניחם אותה ממושכות. הוא ציווה עליה שלא לצאת מחדרה הגבוה, לא ללכת לביקורים, לא להתרועע עם אנשים רעים ולא להקשיב לדיבורים מזיקים. הנסיכה הבטיחה לקיים הכול. הנסיך נסע, והיא הסתגרה בחדרה ולא יצאה ממנו.

כעבור זמן קצר או ארוך באה אליה אישה, שנראתה פשוטה כל כך וטובת לב!

״למה את יושבת כאן עצובה?״ אמרה. ״לפחות תביטי בעולם שברא אלוהים, תטיילי מעט בגן, תפיגי את העצב ותשאפי אוויר צח.״

זמן רב מצאה הנסיכה תירוצים ולא רצתה לצאת. לבסוף חשבה שטיול בגן לא יזיק, והלכה. בגן זרמו מי מעיין צלולים כבדולח.

״איזה יום חם!״ אמרה האישה. ״השמש קופחת, והמים קרירים ומפכפכים. אולי נתרחץ כאן?״

״לא, לא, איני רוצה!״ אבל אחר כך חשבה שרחצה לא תזיק.

היא פשטה את הסרפן שלה וקפצה למים. ברגע שטבלה בהם, הכתה אותה האישה בגבה.

״שחי לך,״ אמרה, ״בדמות ברווזה לבנה!״

והנסיכה החלה לשחות כברווזה לבנה. המכשפה לבשה מיד את בגדיה, התקשטה, צבעה את פניה והתיישבה לחכות לנסיך. רק נבח הגור וצלצל הפעמון הקטן, וכבר רצה לקראתו, נפלה עליו, נישקה וליטפה אותו. הוא שמח, הושיט לה את זרועותיו ולא הבחין במרמה.

הברווזה הלבנה הטילה ביצים, ומהן בקעו ילדים: שניים בריאים וחזקים, ושלישי חלוש. ילדיה התגלו כילדים קטנים, בנים. היא גידלה אותם, והם החלו לשוטט לאורך הנהר, לדוג דגים זהובים, לאסוף פיסות בד, לתפור לעצמם מעילים קטנים, לעלות אל הגדה ולהביט באחו.

״אוי, אל תלכו לשם, ילדים!״ אמרה האם.

הילדים לא הקשיבו. היום שיחקו בעשב, מחר רצו על הדשא, רחוק יותר ויותר, עד שהגיעו לחצר הנסיך. המכשפה חשה מי הם וחרקה בשיניה. היא קראה לילדים, נתנה להם אוכל ומשקה והשכיבה אותם לישון. אחר כך ציוותה להכין מדורות, לתלות קדרות ולהשחיז סכינים. שני האחים שכבו ונרדמו. את החלוש ציוותה עליהם האם לשאת בחיקם כדי שלא יתקרר, והוא לא ישן: שמע הכול וראה הכול. בלילה באה המכשפה אל הדלת ושאלה:

״אתם ישנים, ילדים, או לא?״

החלוש ענה:

״ישנים ולא ישנים, וחושבים שרוצים להרוג את כולנו בסכינים. עורכים מדורות מעצי מורן, תולים קדרות רותחות ומשחיזים סכינים מפלדה מחוסמת!״

״הם אינם ישנים!״

המכשפה הלכה, הסתובבה הלוך ושוב, ושבה אל הדלת.

״אתם ישנים, ילדים, או לא?״

החלוש חזר ואמר אותו הדבר:

״למה נשמע תמיד קול אחד בלבד?״ חשבה המכשפה. היא פתחה את הדלת בשקט וראתה ששני האחים ישנים שינה עמוקה. מיד העבירה מעליהם יד של מת, והם מתו.

בבוקר קראה הברווזה הלבנה לילדיה, אך הם לא באו. לבה חש ברעה; היא נחרדה ועפה לחצר הנסיך. שם שכבו האחים זה לצד זה, לבנים כמטפחות קטנות וקרים כלוחות אבן. היא מיהרה אליהם, פרשה את כנפיה, חיבקה את ילדיה וזעקה בקול של אם:

גע־גע, ילדיי הקטנים!

גע־גע, יוניי הקטנות!

בעמל ובמחסור גידלתי אתכם,

בדמעותיי השקיתי אתכם,

בלילות אפלים חסרתי שינה,

ומפת מתוקה מנעתי את פי!

״אשתי, את שומעת את הפלא הזה? ברווזה מדברת.״

״אתה מדמיין! צוו לגרש את הברווזה מן החצר!״

גירשו אותה, אך היא עפה מסביב ושבה אל ילדיה:

גע־גע, ילדיי הקטנים!

גע־גע, יוניי הקטנות!

המכשפה הזקנה המיטה עליכם אבדון,

המכשפה הזקנה, הנחש האכזר,

הנחש האכזר המסתתר מתחת לקורה;

גזלה מכם את אביכם שלכם,

את אביכם שלכם, בעלי,

הטביעה אותנו בנהר המהיר,

הפכה אותנו לברווזות לבנות,

והיא עצמה חיה לה בגאווה!

״אהה!״ חשב הנסיך וקרא:

״תפסו לי את הברווזה הלבנה!״

כולם מיהרו לתפוס אותה, אך הברווזה הלבנה עפה ולא נתנה לאיש לתפוס אותה. הנסיך עצמו יצא בריצה, והיא נפלה אל זרועותיו. הוא אחז בכנפה ואמר:

״יעמוד עץ ליבנה לבן מאחוריי, ונערה יפה לפניי!״

עץ ליבנה לבן צמח מאחוריו, ונערה יפה עמדה לפניו. בנערה זיהה הנסיך את אשתו הצעירה. מיד תפסו עקעק, קשרו אליו שני בקבוקונים וציוו עליו למלא אחד במים מעניקי חיים ואת השני במים מעניקי דיבור. העקעק עף והביא את המים. הזליפו על הילדים מן המים מעניקי החיים, והם נעו; הזליפו עליהם מן המים מעניקי הדיבור, והם דיברו. כך הייתה לנסיך משפחה שלמה, וכולם חיו יחד, שגשגו ושכחו את הרעות. את המכשפה קשרו לזנב סוס וגררו אותה בשדה עד שנקרעה לגזרים: במקום שבו ניתקה רגל הופיע מוט לחיתוי גחלים, במקום שבו ניתקה יד — מגרפה, ובמקום שבו נפל הראש — שיח ובול עץ. באו ציפורים וניקרו את הבשר, קמו רוחות ופיזרו את העצמות, ולא נשארו ממנה זכר או סימן!