הגוסלי המנגנים מעצמם

בממלכה אחת, בארץ אחת, היה איכר ולו בן. לאיכר קראו אלכסיי, ולבנו ונקה. הגיע הקיץ. אלכסיי חרש את האדמה וזרע לפת. ואיזו לפת טובה צמחה, גדולה ועבה כל כך—אלוהים…

בממלכה אחת, בארץ אחת, היה איכר ולו בן. לאיכר קראו אלכסיי, ולבנו ונקה. הגיע הקיץ. אלכסיי חרש את האדמה וזרע לפת. ואיזו לפת טובה צמחה, גדולה ועבה כל כך—אלוהים אדירים! האיכר שמח, יצא בכל בוקר לשדה, התפעל מן הלפת והודה לאלוהים. פעם הבחין שמישהו גונב ממנו לפת והחל לשמור. שמר ושמר, ואיש לא בא! אז שלח את ונקה:

״לך אתה ושמור על הלפת.״

ונקה בא לשדה וראה נער עוקר לפת. הנער מילא שני שקים עצומים, העמיס אותם על גבו ובקושי גרר אותם, מסכן שכמותו: רגליו כשלו תחתיו ואפילו גבו חרק! גרר וגרר, עד שלא יכול עוד, השליך את השקים ארצה, הביט—ומולו עמד ונקה.

״עשה עמי חסד, איש טוב, ועזור לי לשאת את השקים הביתה. סבי ייתן לך מתנה ויגמול לך.״

ונקה, כשראה את הנער, לא זז ממקומו. הוא פער את עיניו ובהה בו, הביט והביט. לבסוף התעשת ואמר:

״טוב, בסדר!״

ונקה העמיס את שני שקי הלפת על כתפיו והלך בעקבות הנער. הנער רץ לפניו, מקפץ ואומר:

״סבי שולח אותי בכל יום להביא לפת. אם תישא אותה בשבילו, הוא ייתן לך הרבה כסף וזהב. אבל אל תיקח אותם; בקש את הגוסלי המנגנים מעצמם.״

ובכן, הם הגיעו לבקתה, ובפינה ישב זקן אפור שיער בעל קרניים. ונקה השתחווה. הזקן הציע לו גוש זהב תמורת עבודתו. עיניו של ונקה נצצו, אבל הנער לחש:

״אל תיקח!״

״אין לי צורך בזה,״ אמר ונקה. ״תן לי את הגוסלי המנגנים מעצמם, וכל הלפת תהיה שלך.״

כשאמר זאת על הגוסלי, בלטו עיני הזקן למרחק של וורשוק, פיו נפער מאוזן לאוזן וקרניו החלו להתנועע על מצחו. ונקה נבהל, אבל הנער אמר:

״תן לו אותם במתנה, סבא!״

״אתה מבקש הרבה! טוב, שיהיה: קח את הגוסלי, אבל תן לי את הדבר היקר לך ביותר בבית.״

ונקה חשב: הבית הקטן שלנו כמעט שקע באדמה; מה כבר יכול להיות בו יקר ערך?

״אני מסכים!״ אמר, לקח את הגוסלי המנגנים מעצמם והלך הביתה.

כשהגיע, מצא את אביו יושב מת על המפתן. הוא התאבל ובכה, קבר את אביו ויצא לחפש את מזלו.

הוא הגיע לעיר גדולה שבה חי שליט אדיר. מול הארמון היה שדה שרעו בו חזירים. ונקה ניגש אל הרועה, קנה ממנו את החזירים והחל לרעות אותם. ברגע שניגן בגוסלי, החל כל העדר לרקוד! פעם נעדר הצאר מן הבית, ובתו התיישבה ליד החלון. ראתה את ונקה יושב על גדם עץ ומנגן בגוסלי, והחזירים רוקדים לפניו. היא שלחה את משרתתה לבקש מן הרועה למכור לה לפחות חזרזיר אחד. ונקה אמר:

״שתבוא בעצמה!״

באה בת הצאר:

״רועה, רועה! מכור לי חזרזיר.״

״החזרזירים שלי אינם למכירה; אפשר לקבל אותם רק בתנאי מסוים.״

״ומה התנאי?״

״אם תרצי לקבל חזרזיר, בת הצאר, הראי לי את עורך הלבן עד הברכיים.״

בת הצאר חשבה וחשבה, הביטה לכל ארבע הרוחות—איש לא היה שם—והרימה את שמלתה עד הברכיים. על רגלה הימנית היה כתם לידה קטן. הרועה נתן לה חזרזיר, והיא ציוותה להביאו לארמון, אספה נגנים והורתה להם לנגן. רצתה לראות את החזרזיר רוקד, אך הוא רק התחבא בפינות, צווח ונחר…

הצאר חזר והחליט להשיא את בתו. הוא כינס את כל הבויארים, האצילים, הסוחרים והאיכרים, ומארצות זרות באו אליו מלכים, בני מלכים ואנשים מכל הסוגים.

״מי שידע לומר מהו הסימן המיוחד שעל בתי,״ אמר הצאר, ״לו אתן אותה לאישה.״

איש לא הצליח לגלות. ככל שניסו והתאמצו, לא נודע להם דבר. לבסוף התייצב ונקה ואמר שהוא יודע. הוא סיפר שלבת הצאר יש כתם לידה קטן על רגלה הימנית.

״ניחשת!״ אמר הצאר. הוא השיא אותו לבתו וערך משתה לכל העולם. ונקה נעשה חתנו של הצאר וחי באושר וברווחה.