הבת והבת החורגת

אלמן שהיה אב לבת נשא אלמנה שגם לה הייתה בת, וכך חיו במשפחה שתי אחיות חורגות. האם החורגת הייתה מלאת שנאה ולא נתנה מנוח לזקן.

אלמן שהיה אב לבת נשא אלמנה שגם לה הייתה בת, וכך חיו במשפחה שתי אחיות חורגות. האם החורגת הייתה מלאת שנאה ולא נתנה מנוח לזקן.

״קח את בתך ליער, לבקתה החפורה באדמה! שם היא תטווה יותר.״

מה יכול היה לעשות? האיש שמע בקול אשתו, לקח את בתו לבקתה ונתן לה פלדת הצתה, אבן צור, חומר להצתה ושקיק גריסים. הוא אמר:

״הנה מה שנחוץ להדלקת אש. אל תתני לה לכבות, בשלי דייסה, שבי וטווי, והשאירי את דלת הבקתה סגורה.״

ירד הלילה. הנערה הסיקה את התנור הקטן והעמידה דייסה לבישול. פתאום הופיע עכבר ואמר:

״נערה, נערה, תני לי כף דייסה.״

״הו, עכברון שלי! שוחח איתי והפג את בדידותי. לא אתן לך רק כף אחת, אלא אאכיל אותך לשובע.״

אכל העכבר לשובע והלך. בלילה פרץ דוב אל הבקתה.

״נו, נערה,״ אמר, ״כבי את האורות ונשחק פרה עיוורת.״

רץ העכבר אל כתפה של הנערה ולחש באוזנה:

״אל תפחדי, נערה! אמרי: נשחק! ואז כבי את האש וזחלי מתחת לתנור. אני ארוץ ואצלצל בפעמון הקטן.״

וכך היה. הדוב רדף אחרי העכבר ולא הצליח לתפוס אותו. התחיל לנהום ולהשליך בולי עץ. זרק וזרק, אך לא פגע בו. לבסוף התעייף ואמר:

״את מצטיינת בפרה עיוורת, נערה! על כך אשלח לך בבוקר עדר סוסים ועגלה מלאה כל טוב.״

בבוקר אמרה האישה:

״סע, זקן, ובדוק מה שלום בתך. כמה טוותה בלילה?״

נסע הזקן, והאישה ישבה וחיכתה שיביא את עצמות בתו. והנה נבח הכלבלב:

״הב, הב, הב! הבת באה עם הזקן, מובילה עדר סוסים ומביאה עגלה מלאה כל טוב!״

״אתה משקר, עושה צרות! אלה עצמות המקשקשות ומקרקשות בסל.״

חרק השער, סוסים רצו אל החצר, והבת ואביה ישבו על עגלה מלאה כל טוב! עיני האישה בערו מחמדנות.

״מה כל כך מיוחד בזה!״ צעקה. ״קח את בתי ליער ללילה. בתי תביא שני עדרי סוסים ושתי עגלות מלאות כל טוב.״

לקח האיש גם את בת אשתו לבקתה וצייד אותה באוכל ובכל הדרוש לאש, כמו את בתו. בערב בישלה דייסה. יצא העכבר וביקש מעט דייסה מנטשקה. אבל נטשקה צעקה:

״תראו איזה יצור מגעיל!״ והשליכה עליו כף.

העכבר ברח, ונטשקה זללה לבדה את הדייסה. כשגמרה כיבתה את האורות והתכרבלה בפינה לישון.

בחצות פרץ הדוב אל הבקתה ואמר:

״היי, איפה את, נערה? בואי נשחק פרה עיוורת.״

הנערה שתקה; רק שיניה נקשו מרוב פחד.

״אה, הנה את! קחי את הפעמון ורוצי, ואני אתפוס אותך.״

היא לקחה את הפעמון, אך ידה רעדה והוא צלצל בלי הפסקה. אז קרא העכבר:

״הנערה האכזרית לא תישאר בחיים!״

בבוקר שלחה האישה את הזקן ליער.

״לך! בתי תביא שתי עגלות ושני עדרים.״

האיש נסע, והאישה חיכתה מחוץ לשער. והנה נבח הכלבלב:

״הב, הב, הב! בתה של בעלת הבית באה, עצמותיה מקשקשות בסל, והזקן יושב על עגלה ריקה.״

״אתה משקר, כלב עלוב! בתי מובילה עדרים ומביאה עגלות.״

והנה הזקן בשער, מושיט לאשתו סל. האישה פתחה את הסל, ראתה את העצמות ופרצה ביללות. היא התמלאה כעס רב כל כך, שלמחרת מתה מצער ומזעם. הזקן ובתו חיו את שארית ימיהם בטוב, וקיבלו לביתם חתן נכבד.