דגיגת הזהב

בים, באוקיינוס, על האי בויאן, עמדה בקתה קטנה ורעועה. בבקתה חיו זקן וזקנה בעוני רב. הזקן הכין רשת והחל לצאת אל הים לדוג דגים; רק כך מצא את לחמו יום־יום. פעם אחת…

בים, באוקיינוס, על האי בויאן, עמדה בקתה קטנה ורעועה. בבקתה חיו זקן וזקנה בעוני רב. הזקן הכין רשת והחל לצאת אל הים לדוג דגים; רק כך מצא את לחמו יום־יום. פעם אחת השליך את הרשת והחל למשוך אותה. היא נראתה לו כבדה יותר מאי פעם, ובקושי הצליח להוציאה. הביט וראה שהרשת ריקה, מלבד דגיגה אחת קטנה. אבל לא הייתה זו דגיגה רגילה, אלא דגיגת זהב. היא התחננה אליו בקול אדם:

״אל תיקח אותי, זקן! מוטב שתשחרר אותי אל הים הכחול. אני עצמי אביא לך תועלת: כל מה שתבקש, אעשה.״

הזקן חשב וחשב ואמר:

״איני צריך ממך דבר. לכי לשחות לך בחופשיות בים!״

הוא השליך את דגיגת הזהב למים וחזר הביתה. שאלה אותו אשתו:

״תפסת הרבה, זקן?״

״רק דגיגת זהב אחת, וגם אותה החזרתי לים. היא התחננה כל כך: שחרר אותי אל הים הכחול, אמרה, ואביא לך תועלת; כל מה שתבקש, אעשה! ריחמתי עליה, לא לקחתי ממנה כופר ושלחתי אותה לחופשי בלי תמורה.״

״אוי, שד זקן שכמוך! מזל גדול כל כך נפל לידיך, ולא ידעת מה לעשות בו!״

הזקנה כעסה מאוד. מבוקר עד ערב נזפה בזקן ולא נתנה לו מנוח:

״לפחות היית מבקש ממנה לחם! עוד מעט לא יישאר לנו אפילו קרום יבש. מה תזלול אז?״

הזקן לא יכול עוד לשאת זאת והלך אל דגיגת הזהב לבקש לחם. הגיע אל הים וקרא בקול גדול:

״דגיגה, דגיגה! הפני את זנבך אל הים ואת ראשך אליי!״

הדגיגה שחתה אל החוף:

״מה דרוש לך, זקן?״

״אשתי כועסת ושלחה אותי לבקש לחם.״

״חזור הביתה. יהיה לכם לחם בשפע.״

הזקן חזר:

״נו, זקנה, יש לחם?״

״לחם יש בשפע, אבל הנה צרה: גיגית הכביסה נסדקה, ואין לי במה לכבס. לך אל דגיגת הזהב ובקש שתיתן לנו חדשה.״

הלך הזקן אל הים:

״דגיגה, דגיגה! הפני את זנבך אל הים ואת ראשך אליי!״

דגיגת הזהב הגיעה בשחייה:

״מה דרוש לך, זקן?״

״אשתי שלחה אותי. היא מבקשת גיגית חדשה.״

״טוב, תהיה לכם גם גיגית.״

חזר הזקן הביתה. רק נכנס בדלת, והזקנה שוב התנפלה עליו בדברים:

״לך אל דגיגת הזהב,״ אמרה, ״ובקש שתבנה לנו בית חדש. אי אפשר לגור בבית שלנו; בכל רגע הוא עלול להתמוטט!״

הלך הזקן אל הים:

״דגיגה, דגיגה! הפני את זנבך אל הים ואת ראשך אליי!״

הדגיגה הגיעה, הפנתה אליו את ראשה ואת זנבה אל הים, ושאלה:

״מה דרוש לך, זקן?״

״בני לנו בית חדש. אשתי נוזפת בי ואינה נותנת לי מנוח. היא אומרת שאינה רוצה לגור בבקתה הישנה, כי בכל רגע היא עלולה להתמוטט כולה!״

״אל תצטער, זקן! חזור הביתה והתפלל לאלוהים. הכול ייעשה.״

חזר הזקן, ובחצרו עמד בית חדש מעץ אלון, מעוטר בפיתוחים. הזקנה רצה לקראתו, כועסת ומגדפת עוד יותר מקודם:

״כלב זקן שכמוך! אינך יודע לנצל את המזל. ביקשת בית, ואתה ודאי חושב שכבר עשית את שלך! לא, חזור אל דגיגת הזהב ואמור לה: איני רוצה להיות איכרה; אני רוצה להיות ווייבודיכה, גבירה רמת מעמד, כדי שהבריות יצייתו לי וישתחוו עמוקות בכל פעם שיפגשו בי.״

הלך הזקן אל הים וקרא בקול גדול:

״דגיגה, דגיגה! הפני את זנבך אל הים ואת ראשך אליי!״

הדגיגה הגיעה, זנבה אל הים וראשה אליו:

״מה דרוש לך, זקן?״

השיב הזקן:

״אשתי אינה נותנת לי מנוח. היא יצאה לגמרי מדעתה: אינה רוצה להיות איכרה, אלא ווייבודיכה.״

״טוב, אל תצטער! חזור הביתה והתפלל לאלוהים. הכול ייעשה.״

חזר הזקן, ובמקום בית העץ עמד בית אבן בן שלוש קומות. משרתים התרוצצו בחצר, טבחים הרעישו במטבח, והזקנה ישבה בכורסה גבוהה, לבושה שמלת ברוקד יקרה, ונתנה פקודות.

״שלום, אשתי!״ אמר הזקן.

״בור גס רוח שכמוך! איך העזת לקרוא לי, ווייבודיכה, אשתך? היי, משרתים! קחו את האיכר העלוב הזה לאורווה והצליפו בו ככל שתוכלו להכאיב!״

מיד באו המשרתים בריצה, תפסו את הזקן בצווארונו וגררו אותו לאורווה. הסייסים כיבדו אותו במכות שוט כה רבות, עד שבקושי הצליח לקום על רגליו. אחר כך מינתה אותו הזקנה למטאטא החצר. היא ציוותה לתת לו מטאטא כדי שינקה את החצר, ולהגיש לו אוכל ושתייה במטבח. רעים היו חייו: כל היום לטאטא, ואם נותר מקום מלוכלך — מיד לאורווה!

״איזו מכשפה!״ חשב הזקן. ״בא לה המזל, והיא מתפלשת בו כמו חזירה. אפילו לבעלה כבר אינה מחשיבה אותי!״

עבר זמן, רב או מעט. לזקנה נמאס להיות ווייבודיכה. היא קראה לזקן וציוותה עליו:

״לך, שד זקן, אל דגיגת הזהב ואמור לה: איני רוצה להיות ווייבודיכה; אני רוצה להיות צארינה.״

הלך הזקן אל הים:

״דגיגה, דגיגה! הפני את זנבך אל הים ואת ראשך אליי!״

דגיגת הזהב הגיעה בשחייה:

״מה דרוש לך, זקן?״

״אשתי השתגעה עוד יותר מקודם. היא אינה רוצה עוד להיות ווייבודיכה; היא רוצה להיות צארינה.״

״אל תצטער! חזור הביתה והתפלל לאלוהים. הכול ייעשה.״

חזר הזקן, ובמקום הבית הקודם עמד ארמון גבוה בעל גג זהב. זקיפים התהלכו סביבו ועשו תרגילים ברוביהם. מאחור השתרע גן גדול, ולפני הארמון ממש היה אחו ירוק ובו כוחות צבא. הזקנה התלבשה כצארינה, יצאה אל המרפסת עם גנרלים ובויארים והחלה לסקור את הכוחות ולערוך את מסדרם. התופים הלמו, המוזיקה רעמה והחיילים קראו ״הידד!״

עבר זמן, רב או מעט. לזקנה נמאס להיות צארינה, והיא ציוותה למצוא את הזקן ולהביאו לפני עיניה הקורנות. קמה מהומה: הגנרלים התרוצצו והבויארים רצו אנה ואנה:

״איזה זקן זה?״

בקושי מצאו אותו בחצר האחורית והובילו אותו אל הצארינה.

״הקשב, שד זקן!״ אמרה. ״לך אל דגיגת הזהב ואמור לה: איני רוצה להיות צארינה, אני רוצה להיות שליטת הים, כדי שכל הימים וכל הדגים יצייתו לי.״

הזקן ניסה לסרב, אבל מה זה הועיל? אם לא ילך, יערפו את ראשו! בלב כבד הלך אל הים, הגיע ואמר:

״דגיגה, דגיגה! הפני את זנבך אל הים ואת ראשך אליי!״

אין דגיגת זהב! קרא הזקן בפעם השנייה — ושוב אין! קרא בפעם השלישית, ופתאום הים רעש וגעש. קודם היה בהיר וצלול, ועכשיו השחיר כולו. הדגיגה שחתה אל החוף:

״מה דרוש לך, זקן?״

״אשתי השתגעה עוד יותר. אינה רוצה עוד להיות צארינה, אלא שליטת הים, למשול בכל המים ולצוות על כל הדגים.״

דגיגת הזהב לא אמרה לזקן דבר. היא הסתובבה וירדה אל מעמקי הים. הזקן חזר, הביט ולא האמין למראה עיניו: הארמון נעלם כאילו לא היה, ובמקומו עמדה בקתה קטנה ורעועה. בתוכה ישבה הזקנה בסרפן קרוע. הם חזרו לחיות כמקודם, והזקן שב לדוג דגים. אבל ככל שהרבה להשליך את רשתותיו לים, לא הצליח עוד לתפוס את דגיגת הזהב.