הספינה המעופפת

היו פעם זקן וזקנה ולהם שלושה בנים: שניים נבונים והשלישי שוטה. האם אהבה את שני הראשונים והלבישה אותם בבגדים נקיים, ואילו האחרון היה לבוש תמיד בבגדים דלים והלך…

היו פעם זקן וזקנה ולהם שלושה בנים: שניים נבונים והשלישי שוטה. האם אהבה את שני הראשונים והלבישה אותם בבגדים נקיים, ואילו האחרון היה לבוש תמיד בבגדים דלים והלך בחולצה שחורה. הם שמעו שהצאר פרסם צו: מי שיבנה ספינה המסוגלת לעוף יישא את בת הצאר לאישה. האחים הגדולים החליטו לצאת ולנסות את מזלם וביקשו את ברכת הוריהם. האם ציידה אותם לדרך, נתנה להם לחמים שטוחים לבנים, מיני בשר ובקבוק משקה חריף, ושילחה אותם לדרכם. כשראה זאת השוטה, התחיל גם הוא לבקש שיניחו לו לצאת. האם ניסתה להניא אותו:

״לאן תלך, שוטה שכמוך? הזאבים יאכלו אותך!״

אבל השוטה חזר שוב ושוב: ״אלך ואלך!״ כשראתה הזקנה שאין דרך לשנות את דעתו, נתנה לו לחמים שטוחים שחורים ובקבוק מים לדרך ושלחה אותו מן הבית.

השוטה הלך והלך ופגש זקן. הם בירכו זה את זה לשלום. הזקן שאל את השוטה:

״לאן אתה הולך?״

״הצאר הבטיח לתת את בתו לאישה למי שיבנה ספינה מעופפת.״

״ואתה יודע לבנות ספינה כזאת?״

״לא, איני יודע!״

״אז מדוע אתה הולך?״

״אלוהים יודע!״

״אם כך,״ אמר הזקן, ״שב כאן. ננוח ונאכל יחד משהו. הוצא מה שיש לך בתרמיל.״

״מה שיש לי דל כל כך שאני מתבייש אפילו להראות אותו לאנשים!״

״לא נורא, הוצא אותו. נאכל את מה שנתן לנו אלוהים!״

השוטה פתח את התרמיל ולא האמין למראה עיניו: במקום הלחמים השחורים היו בו לחמניות לבנות ומיני מאכלים לאכול איתן. הוא הגיש אותם לזקן.

״אתה רואה,״ אמר לו הזקן, ״איך אלוהים דואג לשוטים! גם אם אמך שלך אינה אוהבת אותך, הנה גם אתה לא נשארת בלי חלקך… נשתה תחילה מעט משקה חריף.״

בבקבוק היה משקה חריף במקום מים. הם שתו ואכלו, והזקן אמר לשוטה:

״הקשב: לך אל היער, גש לעץ הראשון, הצטלב שלוש פעמים והכה בעץ בגרזן. אחר כך שכב על הארץ ופניך כלפי מטה, והמתן עד שיעירו אותך. אז תראה לפניך ספינה מוכנה. עלה עליה ועוף לאן שאתה צריך, ובדרך אסוף אליך כל מי שתפגוש.״

השוטה הודה לזקן, נפרד ממנו והלך אל היער. הוא ניגש לעץ הראשון ועשה בדיוק כפי שנצטווה: הצטלב שלוש פעמים, הכה בעץ בגרזן, שכב על הארץ ופניו מטה ונרדם. כעבור זמן מה החל מישהו להעיר אותו. השוטה התעורר וראה ספינה מוכנה. בלי לחשוב זמן רב עלה עליה, והספינה עפה באוויר.

הוא עף ועף, ולפתע ראה למטה, בדרך, איש שוכב ואוזנו צמודה לאדמה הלחה.

״שלום לך, איש טוב!״

״שלום לך, בחור.״

״מה אתה עושה?״

״אני מקשיב למה שקורה בעולם האחר.״

״עלה איתי לספינה.״

האיש לא התנגד, עלה לספינה והם עפו הלאה. הם עפו ועפו, ולפתע ראו איש הולך על רגל אחת, והשנייה קשורה עד לאוזנו.

״שלום לך, איש טוב! מדוע אתה מדלג על רגל אחת?״

״כי אילו התרתי את השנייה, הייתי חוצה את העולם כולו בצעד אחד!״

״עלה איתנו!״

הוא עלה, והם שוב עפו. הם עפו ועפו, ולפתע ראו איש עומד עם רובה ומכוון אותו אל דבר שלא יכלו לראות.

״שלום לך, איש טוב! לאן אתה מכוון? אין כאן אפילו ציפור אחת.״ ״וכי אירה במשהו קרוב? חיה או ציפור במרחק אלף ורסטאות מכאן — זו קליעה כלבבי!״

״אם כך, עלה איתנו!״

גם הוא עלה, והם עפו הלאה.

הם עפו ועפו, ולפתע ראו איש נושא על גבו שק מלא לחם.

״שלום לך, איש טוב! לאן אתה הולך?״

״אני הולך להשיג לחם לארוחת הצהריים,״ אמר.

״אבל כבר יש לך שק מלא על הגב.״

״מה זה כבר? כל הלחם הזה לא יספיק לי אפילו לנגיסה אחת.״

״עלה איתנו!״

האכלן הגדול עלה לספינה, והם עפו הלאה. הם עפו ועפו, ולפתע ראו איש מסתובב סביב אגם.

״שלום לך, איש טוב! מה אתה מחפש?״

״אני צמא, אבל איני מוצא מים.״

״הרי לפניך אגם שלם. מדוע אינך שותה?״

״מה פתאום! כל המים האלה לא יספיקו לי אפילו ללגימה אחת.״

״אז עלה איתנו!״

הוא עלה, והם שוב עפו. הם עפו ועפו, ולפתע ראו איש הולך אל היער ועל כתפיו צרור עצי הסקה.

״שלום לך, איש טוב! מדוע אתה נושא עצי הסקה אל היער?״

״אלה אינם עצים רגילים.״

״אז אילו עצים הם?״

״עצים כאלה שברגע שמפזרים אותם, מופיע מיד צבא שלם.״

״עלה איתנו!״

הוא הצטרף אליהם והם עפו הלאה. הם עפו ועפו, ולפתע ראו איש נושא שק קש.

״שלום לך, איש טוב! לאן אתה לוקח את הקש?״

״אל הכפר.״

״וכי חסר קש בכפר?״

״זה קש מיוחד: אפילו בשיא חום הקיץ, כשמפזרים אותו נעשה מיד קר, עם שלג וכפור!״

״עלה גם אתה איתנו!״

״ברצון!״

זה היה המפגש האחרון שלהם. עד מהרה עפו אל חצר הצאר.

הצאר ישב אז לסעוד את ארוחת הצהריים. כשראה את הספינה המעופפת השתומם, ושלח את משרתו לשאול מי הגיע בה. המשרת ניגש לספינה, ראה שכל יושביה איכרים ולא טרח לשאול. הוא חזר אל חדרי הארמון ודיווח לצאר שאין בספינה אף אדון רם־מעלה, רק פשוטי עם. הצאר חשב שאין זה ראוי לתת את בתו לאיכר פשוט והחל לחשוב איך להיפטר מחתן כזה. לבסוף עלה בדעתו: ״אטיל עליו כל מיני משימות קשות.״ מיד שלח לשוטה פקודה להביא לו מים מרפאים ומים מעניקי חיים לפני שתסתיים ארוחת הצהריים המלכותית.

בשעה שהצאר נתן את הפקודה למשרתו, שמע אותה החבר הראשון שפגשו — האיש שהקשיב למה שקורה בעולם האחר — וסיפר לשוטה.

״מה אעשה עכשיו? לא אמצא מים כאלה אפילו בשנה, ואולי גם לא בכל ימי חיי!״

״אל תפחד,״ אמר לו הרץ המהיר. ״אני אעשה זאת בשבילך.״

המשרת הגיע והכריז על פקודת הצאר.

״אמור לו שאביא אותם!״ השיב השוטה. חברו התיר את רגלו מאוזנו, יצא בריצה ובין רגע אסף מים מרפאים ומים מעניקי חיים. ״אספיק לחזור,״ חשב, התיישב מתחת לטחנה לנוח ונרדם. ארוחת הצהריים של הצאר עמדה להסתיים, והוא עדיין לא שב. כל אנשי הספינה החלו לדאוג. החבר הראשון נצמד לאדמה הלחה, הקשיב ואמר:

״תראו אותו! הוא ישן מתחת לטחנה.״

הקלע תפס את רובהו וירה לעבר הטחנה. הירייה העירה את הרץ המהיר, והוא יצא בריצה והביא את המים בתוך דקה. הצאר עוד לא קם מן השולחן, וכבר מולאה פקודתו בדיוק גמור.

לא נותר אלא להטיל משימה אחרת. הצאר ציווה לומר לשוטה: ״אם אתה חכם כל כך, הראה את כוחך: אכול עם חבריך בבת אחת שנים־עשר שוורים צלויים ושנים־עשר שקים של לחם אפוי.״ החבר הראשון שמע וסיפר לשוטה. השוטה נבהל ואמר:

״אני לא יכול לאכול אפילו כיכר לחם אחת בבת אחת!״

״אל תפחד,״ השיב האכלן הגדול. ״אפילו לי זה לא יספיק!״

המשרת הגיע ומסר את צו הצאר.

״טוב,״ אמר השוטה. ״הביאו, ונאכל.״

הביאו שנים־עשר שוורים צלויים ושנים־עשר שקים של לחם אפוי. האכלן הגדול אכל הכול לבדו.

״אוי,״ אמר, ״מעט מדי! אילו רק היו מביאים עוד קצת…״

הצאר ציווה לומר לשוטה שעליהם לשתות ארבעים חביות יין, ובכל חבית ארבעים דליים. חברו הראשון של השוטה שמע את דברי הצאר ומסר לו אותם כמקודם. השוטה נבהל: ״אני לא יכול לשתות אפילו דלי אחד בבת אחת!״

״אל תפחד,״ אמר השתיין הגדול. ״אני לבדי אשתה בשביל כולם, ואפילו זה לא יספיק!״

מילאו ארבעים חביות יין. השתיין הגדול בא ושתה את כולן עד האחרונה בלי הפסקה. כשסיים, אמר:

״אוי, מעט מדי! הייתי שותה עוד.״

אחר כך ציווה הצאר על השוטה להתכונן לחתונה וללכת להתרחץ בבית המרחץ. אבל בית המרחץ היה עשוי ברזל יצוק, והצאר הורה לחמם אותו כל כך עד שהשוטה ייחנק בו בתוך דקה. חיממו את בית המרחץ עד שהאדים. השוטה נכנס להתרחץ, ומאחוריו הלך האיש עם הקש ואמר שצריך לפרוש מצע. נעלו את שניהם בפנים. האיש פיזר את הקש, ונעשה קר כל כך שרק סיים השוטה להתרחץ, וכבר החלו המים בסירי הברזל לקפוא. הוא טיפס על התנור ושכב שם כל הלילה. בבוקר פתחו את בית המרחץ, והנה השוטה חי ובריא, שוכב על התנור ושר שירים. סיפרו זאת לצאר. הוא נעצב ולא ידע איך להיפטר מהשוטה. אחרי מחשבות רבות הורה לו להעמיד גדוד שלם של חיילים, ואמר בליבו: ״מניין יביא איכר פשוט צבא? את זה הוא ודאי לא יצליח לעשות!״

כששמע זאת השוטה נבהל ואמר:

״עכשיו אבדתי לגמרי! הצלתם אותי מצרה יותר מפעם אחת, חברים, אבל הפעם כנראה אין מה לעשות.״

״אוי, אתה!״ השיב האיש עם צרור העצים. ״שכחת אותי? זכור שזה בדיוק מה שאני יודע לעשות, ואל תפחד!״

המשרת הגיע והודיע לשוטה את צו הצאר: ״אם ברצונך לשאת את בת הצאר לאישה, העמד עד מחר גדוד שלם של חיילים.״

״טוב, אעשה זאת! אבל אם גם אחר כך ימשיך הצאר לתרץ תירוצים, אכבוש את כל ממלכתו ואקח את בתו בכוח.״

בלילה יצא חברו של השוטה לשדה עם צרור העצים והחל לפזר אותם לכל עבר. מיד הופיע צבא עצום שאין לו מספר: פרשים, רגלים ותותחים. בבוקר ראה זאת הצאר, והפעם נבהל הוא. הוא מיהר לשלוח לשוטה בגדי פאר וקישוטים יקרים, והזמין אותו לארמון לשאת את בת הצאר. השוטה לבש את בגדי הפאר ונעשה בחור נאה כל כך שאין מילים לתארו. הוא בא לפני הצאר, נשא את בתו לאישה, קיבל נדוניה גדולה ונעשה נבון וחד־תפיסה. הצאר והצארינה אהבו אותו, ובת הצאר אהבה אותו אהבת נפש.