אצבעוני

היו פעם זקן וזקנה. פעם קצצה הזקנה כרוב למאפים, פגעה בידה בטעות וקטעה את הזרת. היא השליכה אותה מאחורי התנור. פתאום שמעה מישהו מדבר שם בקול אנושי:

היו פעם זקן וזקנה. פעם קצצה הזקנה כרוב למאפים, פגעה בידה בטעות וקטעה את הזרת. היא השליכה אותה מאחורי התנור. פתאום שמעה מישהו מדבר שם בקול אנושי:

״אמא! הוציאי אותי מכאן.״

היא התפלאה, הצטלבה בסימן הצלב הקדוש ושאלה:

״מי אתה?״

״אני בנך הקטן, נולדתי מן הזרת שלך.״

הזקנה הוציאה אותו והביטה: לפניה ילד זעיר־זעיר, שבקושי התרומם מעל האדמה! והיא קראה לו אצבעוני.

״ואיפה אבא שלי?״ שאל אצבעוני.

״הוא נסע לחרוש.״

״אלך אליו ואעזור לו.״

״לך, ילדי.״

הוא בא אל השדה.

״אלוהים יעזור לך, אבא!״

הזקן הביט סביבו.

״איזה פלא!״ אמר. ״אני שומע קול אדם ואינני רואה איש. מי מדבר אליי?״

״אני בנך הקטן.״

״אבל מעולם לא היו לי ילדים!״

״רק עכשיו באתי לעולם. אמא קצצה כרוב למאפים, קטעה את הזרת שלה והשליכה אותה מאחורי התנור, וכך נהייתי אני, אצבעוני! באתי לעזור לך לחרוש את האדמה. שב, אבא, אכול ממה שנתן לנו אלוהים ונוח קצת!״

הזקן שמח והתיישב לאכול. אצבעוני טיפס לתוך אוזנו של הסוס והתחיל לחרוש. אך לפני כן אמר לאביו:

״אם מישהו ירצה לקנות אותי, מכור אותי בלי חשש. אל תדאג: לא אאבד, ואחזור הביתה.״

אדון אחד עבר שם, הביט והתפלא: הסוס הולך, המחרשה חורשת, ואדם אין!

״דבר כזה,״ אמר, ״עוד לא נראה ולא נשמע: סוס שחורש לבדו!״

״מה קרה לך, התעוורת?״ השיב הזקן. ״הבן שלי הוא שחורש.״

״מכור לי אותו!״

״לא, לא אמכור. הוא השמחה והנחמה היחידות שיש לי ולזקנה שלי!״

״מכור אותו, סבא!״ הפציר האדון.

״טוב, תן לי אלף רובלים והוא שלך!״

״למה כל כך ביוקר?״

״אתה רואה בעצמך: הילד קטן אבל מוכשר, קל רגליים וזריז בשליחויות!״

האדון שילם אלף, לקח את הילד, הכניס אותו לכיסו ונסע הביתה. אבל אצבעוני עשה את צרכיו בכיס, כרסם בו חור והסתלק.

הוא הלך והלך, עד שהשיג אותו הלילה החשוך. הוא הסתתר מתחת לגבעול עשב ממש ליד הדרך, שכב והתכונן לישון. שלושה גנבים עברו שם.

״שלום לכם, בחורים טובים!״ אמר אצבעוני.

״שלום!״

״לאן אתם הולכים?״

״לבית הכומר.״

״בשביל מה?״

״לגנוב שוורים.״

״קחו אותי איתכם!״

״מה אתה שווה לנו? אנחנו צריכים בחור שמכה פעם אחת, והנשמה יוצאת!״

״גם אני יכול להועיל: אשתחל מתחת לשער ואפתח לכם אותו.״

״רעיון טוב! בוא איתנו.״

ארבעתם באו אל הכומר העשיר. אצבעוני השתחל מתחת לשער, פתח אותו ואמר:

״חכו כאן בחצר, חברים. אני אכנס לרפת, אבחר את השור הטוב ביותר ואוציא אותו אליכם.״

״בסדר!״

הוא נכנס לרפת וקרא משם במלוא גרונו:

״איזה שור לקחת, את החום או את השחור?״

״אל תרעיש,״ אמרו הגנבים. ״קח את הראשון שייפול לידיך.״

אצבעוני הוציא להם את השור הטוב מכולם. הגנבים הובילו אותו אל היער, שחטו אותו, הסירו את עורו והתחילו לחלק את הבשר.

״טוב, חברים,״ אמר אצבעוני, ״אני אקח את הקרביים; זה יספיק לי.״

הוא לקח את הקרביים ונכנס לתוכם מיד לישון ולעבור את הלילה. הגנבים חילקו את הבשר והלכו לבתיהם.

זאב רעב בא ובלע את הקרביים יחד עם הילד. אצבעוני ישב חי בבטן הזאב, ולא דאג במיוחד! אבל לזאב האפור היה רע מאוד. בכל פעם שראה עדר כבשים רועה והרועה ישן, והתגנב כדי לחטוף כבשה, קרא אצבעוני במלוא גרונו:

״רועה, רועה, שריח כבשים נודף ממך! אתה ישן והזאב סוחב כבשה!״

הרועה היה מתעורר, מתנפל על הזאב באלה ומשסה בו את הכלבים. והכלבים היו קורעים בו, עד שציציות פרווה עפו לכל עבר! בקושי נמלט המסכן!

הזאב רזה מאוד וכמעט גווע ברעב.

״צא!״ התחנן הזאב.

״קח אותי הביתה, אל אבא ואל אמא, ואז אצא,״ אמר אצבעוני.

הזאב רץ לכפר וקפץ ישר אל בית הזקן. אצבעוני יצא מיד דרך אחוריו של הזאב, תפס בזנבו וקרא:

״הכו את הזאב! הכו את האפור!״

הזקן תפס אלה אחת והזקנה אחרת, והתחילו להכות בזאב. שם הרגו אותו, פשטו את עורו ועשו לבנם מעיל פרווה. וכך חיו יחד עד סוף ימיהם.