המילה הפזיזה 2

בזאונז׳יה חיו זקן ואשתו. הזקן התפרנס מציד, והיה לו כלב שלא יסולא בפז. יום אחד פגש איש לבוש היטב.

בזאונז׳יה חיו זקן ואשתו. הזקן התפרנס מציד, והיה לו כלב שלא יסולא בפז. יום אחד פגש איש לבוש היטב.

״מכור לי את הכלב,״ אמר האיש, ״ומחר בערב בוא לגבעת מיאן לקבל את התשלום.״

הזקן מסר את הכלב, ולמחרת הלך אל הגבעה. כשהגיע לפסגה ראה עיר גדולה שישבו בה לֶמְבּוֹי. הוא נכנס לביתו של האיש שקנה את הכלב. שם נתנו לאורח לאכול ולשתות, ורחצו אותו היטב בבית המרחץ באדים. בחור טיפל בו במרחץ, וכשסיים נפל לרגליו ואמר:

״סבא, אל תיקח כסף תמורת הכלב. בקש שיתנו לך אותי!״

הזקן שמע בעצתו.

״תן לי את הבחור,״ אמר. ״הוא יהיה לי כבן.״

״הרבה אתה מבקש, זקן, אבל אין ברירה. אצטרך לתת לך אותו.״

הם חזרו הביתה, והבחור אמר לזקן:

״לך לנובגורוד וחפש סוחר מסוים ברחוב רוגטיצה.״

הזקן הלך לנובגורוד, ביקש מן הסוחר ללון בביתו והחל לשאול אותו:

״היו לך ילדים?״

״היה לי בן אחד, אבל אמו צעקה עליו פעם בכעס: שייקח אותך לֶמְבּוֹי! ולֶמְבּוֹי אכן לקח אותו.״

״ומה תיתן לי אם אחזיר לך אותו?״

הבחור שהזקן הוציא מבין הלמבוי היה אותו בן של הסוחר. הסוחר שמח מאוד וקיבל את הזקן ואת אשתו אל ביתו.