הנסיכה נסמיאנה

כשחושבים על כך, כמה גדול עולמו של אלוהים! חיים בו אנשים עשירים ועניים, יש בו מקום לכולם, והאל משגיח על כולם ודן את כולם. יש החיים בפאר וחוגגים, ויש החיים בצער…

כשחושבים על כך, כמה גדול עולמו של אלוהים! חיים בו אנשים עשירים ועניים, יש בו מקום לכולם, והאל משגיח על כולם ודן את כולם. יש החיים בפאר וחוגגים, ויש החיים בצער ועמלים. לכל אחד גורלו!

בחדרי הצאר, באולמות הנסיכים, במגדל גבוה, חייתה הנסיכה היפה נסמיאנה, שלא צחקה מעולם. אילו חיים היו לה, איזו חירות, איזה פאר! היה לה הכול בשפע, כל מה שלבה רצה. אבל היא לא חייכה מעולם ולא צחקה מעולם, כאילו שום דבר לא שימח את לבה.

לצאר אביה כאב לראות את בתו עצובה. הוא פתח את חדרי ארמונו לכל מי שרצה להיות אורחו.

״שינסו לשמח את הנסיכה נסמיאנה,״ אמר. ״מי שיצליח, היא תהיה לו לאישה.״

רק אמר זאת, וכבר המו שערי הארמון מאדם! מכל עבר באו נוסעים והולכי רגל: בני צארים ובני נסיכים, בויארים ואצילים, אנשי צבא ואנשים פשוטים. התחילו משתאות, התמד זרם, והנסיכה עדיין לא צחקה.

הרחק משם, בפינתו הקטנה, חי פועל ישר. בבקרים ניקה את החצר, ובערבים רעה את הבקר; בלי הרף עבד. מעסיקו היה אדם עשיר והגון ולא קיפח אותו בשכרו. ברגע שהסתיימה השנה, הניח לפניו שק כסף על השולחן.

״קח כמה שתרצה!״ אמר, ויצא מן הדלת.

ניגש הפועל לשולחן וחשב איך להימנע מחטא לאלוהים ולא לקחת יותר מכפי שמגיע לו על עבודתו. בחר מטבע אחד בלבד, סגר עליו את אגרופו ורצה לשתות מים. התכופף מעל הבאר, והמטבע החליק מידו ושקע לקרקעית.

נשאר המסכן בלי כלום. אחר במקומו היה בוכה, מצטער ומרוב כעס יושב בחיבוק ידיים. אבל הוא לא.

״הכול בא מאלוהים,״ אמר. ״האל יודע מה לתת לכל אחד: לאחד הוא מעניק כסף, ומאחר הוא לוקח גם את האחרון. כנראה לא התאמצתי מספיק ועבדתי מעט מדי. עכשיו אשתדל יותר!״

ושוב ניגש לעבודה, וכל מלאכה התקדמה במהירות בידיו. תמה התקופה, חלפה עוד שנה, ומעסיקו הניח לפניו שק כסף על השולחן.

״קח כמה שלבך רוצה!״ אמר, ויצא מן הדלת.

שוב חשב הפועל שלא להכעיס את אלוהים ולא לקחת יותר מכפי שמגיע לו על עבודתו. לקח מטבע, הלך לשתות ושמט אותו בטעות מידו; המטבע נפל לבאר ושקע. עכשיו עבד בחריצות רבה עוד יותר: בלילה לא ישן דיו, וביום לא אכל דיו. אצל אחרים התבואה התייבשה והצהיבה, ואצל מעסיקו התמלאה ושגשגה; בהמותיהם של אחרים גררו רגליים, ואילו שלו בעטו וקיפצו ברחוב; את סוסיהם של אחרים היה צריך לגרור במורד, ואילו את שלו בקושי היה אפשר לעצור ברסן. המעסיק ידע למי להודות. תמה התקופה וחלפה השנה השלישית, והוא הניח ערמת כסף על השולחן: ״קח, פועל טוב, כמה שלבך רוצה. העבודה שלך, והכסף שלך!״ ואז יצא.

שוב לקח הפועל מטבע אחד בלבד והלך לבאר לשתות. והנה, המטבע האחרון נשאר בידו, ושני הקודמים צפו ועלו למעלה. אסף אותם והבין שאלוהים גמל לו על עבודתו. שמח וחשב: ״הגיע הזמן לראות את העולם ולהכיר את האנשים!״ חשב ויצא לאן שעיניו הוליכו אותו. הלך בשדה, והנה רצה לקראתו עכברה.

״איש טוב, חבר יקר! תן לי מטבע, ועוד אוכל לעזור לך!״

נתן לה מטבע. הלך ביער, והנה זחלה לקראתו חיפושית.

״איש טוב, חבר יקר! תן לי מטבע, ועוד אוכל לעזור לך!״

נתן גם לה מטבע. שט בנהר ופגש שפמנון.

״איש טוב, חבר יקר! תן לי מטבע, ועוד אוכל לעזור לך!״

גם לו לא סירב, ונתן לו את המטבע האחרון.

הגיע לעיר. כמה אנשים, כמה דלתות! הפועל הביט והסתובב לכל הכיוונים ולא ידע לאן ללכת. לפניו עמד ארמון הצאר, מקושט בכסף ובזהב. ליד החלון ישבה הנסיכה נסמיאנה והביטה היישר בו. לאן יפנה? ראייתו התערפלה, נפלה עליו תרדמה והוא נפל ישר לתוך הבוץ. משום מקום בא השפמנון בעל השפם הגדול, ואחריו החיפושית הקטנה הזקנה והעכברה הקטנה חלקת הפרווה. כולם מיהרו אליו, טיפלו בו ופינקו אותו: העכברה פשטה את בגדיו, החיפושית ניקתה את מגפיו והשפמנון גירש את הזבובים. הנסיכה נסמיאנה הביטה והביטה בהם מטפלים בו, ואז צחקה.

״מי, מי שימח את בתי?״ שאל הצאר.

זה אמר: ״אני!״ ואחר אמר: ״אני!״

״לא!״ אמרה הנסיכה נסמיאנה. ״האיש ההוא!״ והצביעה על הפועל.

מיד הביאו אותו לארמון, והפועל עמד לפני הצאר כבחור נאה למופת. הצאר קיים את דבר מלכותו ונתן את מה שהבטיח. ואני שואל: אולי הפועל רק חלם את כל זה? מבטיחים לי שלא, שזאת הייתה האמת לאמיתה. אם כך, צריך להאמין.