התרנגול ואבני הריחיים

היו פעם זקן וזקנה, עניים, עניים מאוד! אפילו לחם לא היה להם. הלכו ליער, אספו בלוטים, הביאו אותם הביתה והתחילו לאכול. זמן רב או זמן קצר אכלו כך, עד שנפל לזקנה…

היו פעם זקן וזקנה, עניים, עניים מאוד! אפילו לחם לא היה להם. הלכו ליער, אספו בלוטים, הביאו אותם הביתה והתחילו לאכול. זמן רב או זמן קצר אכלו כך, עד שנפל לזקנה בלוט אחד לחלל שמתחת לרצפה. הבלוט הנביט נבט, ובתוך זמן קצר הגיע הנבט עד לרצפה. הזקנה הבחינה בו ואמרה:

״זקן, צריך לבקוע חור ברצפה! תן לאלון לגדול. כשיהיה גדול, לא נצטרך ללכת ליער ללקט בלוטים; נקטוף אותם כאן בבקתה.״

בקע הזקן חור ברצפה. גדל העץ הקטן וגדל עד שהגיע לתקרה. פירק הזקן גם את התקרה, ואחר כך הסיר את הגג. העץ הוסיף לגדול ולגדול עד שהגיע לשמיים עצמם. כשאזלו לזקן ולזקנה הבלוטים, לקח הזקן שק וטיפס על האלון.

טיפס וטיפס עד שהגיע לשמיים. הסתובב שם וראה תרנגול קטן, בעל כרבולת זהב וראש משומן, ולצידו ריחיים ידניות קטנות. הזקן לא חשב זמן רב: לקח איתו את התרנגול ואת הריחיים וירד אל הבקתה. כשירד אמר:

״מה נעשה, זקנה? מה נאכל?״

״חכה,״ אמרה הזקנה, ״אנסה את הריחיים.״

לקחה את הריחיים והתחילה לטחון, והנה חביתית ופשטידה, חביתית ופשטידה! בכל סיבוב — עוד חביתית ופשטידה! כך האכילה את הזקן.

עבר שם איזה אדון ונכנס לבקתה של הזקן והזקנה.

״יש לכם משהו לאכול?״ שאל.

אמרה הזקנה:

״מה אתן לך לאכול, יקירי? אולי כמה חביתיות?״

לקחה את הריחיים וטחנה, ונפלו מהן חביתיות ופשטידות קטנות. אכל האורח ואמר:

״מכרי לי את הריחיים שלך, סבתא.״

״לא,״ אמרה הזקנה, ״אי אפשר למכור אותן.״

אז פשוט גנב ממנה את הריחיים. כשגילו הזקן והזקנה שהריחיים נגנבו, התאבלו עליהן מרה.

״חכו,״ אמר התרנגול הקטן בעל כרבולת הזהב, ״אעוף אחריו ואשיג אותו!״

עף אל ביתו המפואר של הבויאר, התיישב על השער וקרא:

״קוקוריקו! בויאר, בויאר, החזר את אבני הריחיים שלנו, הזהובות, הכחולות! בויאר, בויאר, החזר את אבני הריחיים שלנו, הזהובות, הכחולות!״

ברגע ששמע אותו האדון, ציווה:

״הי, בחור! תפוס אותו וזרוק אותו למים.״

תפסו את התרנגול הקטן וזרקו אותו לבאר, והוא התחיל לומר:

״מקור קטן, מקור קטן, שתה את המים! פה קטן, פה קטן, שתה את המים!״ ושתה את כל המים.

אחרי ששתה את כל המים, עף בחזרה לבית הבויאר, התיישב על המרפסת ושוב קרא:

״קוקוריקו! בויאר, בויאר, החזר את אבני הריחיים שלנו, הזהובות, הכחולות! בויאר, בויאר, החזר את אבני הריחיים שלנו, הזהובות, הכחולות!״

האדון ציווה על הטבח לזרוק אותו לתנור הלוהט. תפסו את התרנגול הקטן וזרקו אותו לתנור הלוהט, היישר אל האש, והוא התחיל לומר:

״מקור קטן, מקור קטן, שפוך את המים! פה קטן, פה קטן, שפוך את המים!״ וכיבה את כל הגחלים בתנור.

התרומם בכנפיו, עף אל חדרו של הבויאר ושוב קרא:

״קוקוריקו! בויאר, בויאר, החזר את אבני הריחיים שלנו, הזהובות, הכחולות! בויאר, בויאר, החזר את אבני הריחיים שלנו, הזהובות, הכחולות!״

שמעו האורחים את הקריאה ורצו החוצה מן הבית, ובעל הבית רץ אחריהם. התרנגול הקטן בעל כרבולת הזהב תפס את הריחיים ועף איתן בחזרה אל הזקן והזקנה.