במצוות דגת זאב הנהרות

היה היה איכר עני. ככל שעמל ועבד, לא היה לו דבר. ״אה,״ חשב בלבו, ״מה מר גורלי! כל היום אני מתייגע במשק, ובכל רגע עוד אמות ברעב. ואילו שכני שוכב על צדו כל ימיו,…

היה היה איכר עני. ככל שעמל ועבד, לא היה לו דבר. ״אה,״ חשב בלבו, ״מה מר גורלי! כל היום אני מתייגע במשק, ובכל רגע עוד אמות ברעב. ואילו שכני שוכב על צדו כל ימיו, ומה קורה? יש לו משק גדול, והרווחים זורמים מעצמם אל כיסו. כנראה לא מצאתי חן בעיני אלוהים. אתפלל מבוקר עד ערב, אולי ירחם עליי האל.״ הוא החל להתפלל לאלוהים. ימים שלמים רעב, ובכל זאת המשיך להתפלל. הגיע חג הפסחא, והפעמונים צלצלו לתפילת הבוקר. חשב העני: ״כולם ישברו את הצום, ולי אין אפילו פירור! אלך לפחות להביא מים, ואשתה אותם במקום מרק כרוב.״ לקח דלי קטן והלך לבאר. רק הוריד אותו למים, והנה נתפסה בו דגת זאב נהרות ענקית. שמח האיכר: ״עכשיו גם אני אחגוג! אבשל מרק דגים ואוכל ארוחה טובה.״ אמרה לו הדגה בקול אדם:

״שחרר אותי, איש טוב, ואעשה אותך מאושר. כל מה שתבקש נפשך יהיה לך! רק אמור: במצוות דגת זאב הנהרות ובברכת אלוהים, יופיע כך וכך — ומיד יופיע!״

העני החזיר את הדגה לבאר, נכנס לבקתה, התיישב ליד השולחן ואמר:

״במצוות דגת זאב הנהרות ובברכת אלוהים, יהיה השולחן ערוך והאוכל מוכן!״

פתאום הופיעו על השולחן, מי יודע מניין, כל מיני מאכלים ומשקאות. אפילו את הצאר אפשר היה לכבד בהם בלי להתבייש! העני הצטלב. ״תהילה לך, אלוהים! יש לי במה לשבור את הצום.״ הוא הלך לכנסייה, נשאר לתפילת הבוקר ולליטורגיה, חזר ושבר את הצום. אכל ושתה, יצא אל מחוץ לשער והתיישב על ספסל.

באותה שעה החליטה בת הצאר לטייל ברחובות. היא הלכה עם מיניקותיה ואומנותיה, וחילקה צדקה לעניים לכבוד חג המשיח. לכולם נתנה, ורק את האיכר הזה שכחה. אמר בלבו:

״במצוות דגת זאב הנהרות ובברכת אלוהים, תהרה בת הצאר ותלד בן!״

עם המילים האלה הרתה בת הצאר באותו רגע ממש, וכעבור תשעה חודשים ילדה בן. החל הצאר לחקור אותה.

״הודי,״ אמר, ״עם מי חטאת?״

בת הצאר בכתה ונשבעה בכל דרך שלא חטאה עם איש:

״גם אני עצמי איני יודעת על מה העניש אותי האל!״

ככל שהרבה הצאר לחקור, לא גילה דבר.

בינתיים גדל הילד לא מיום ליום, אלא משעה לשעה. אחרי שבוע כבר התחיל לדבר. כינס הצאר בויארים ויועצים מכל הממלכה והראה אותם לילד: אולי יזהה אחד מהם כאביו? לא, הילד שתק ולא קרא לאיש אבא. ציווה הצאר על המיניקות והאומנות לשאת אותו בכל החצרות ובכל הרחובות ולהראות אותו לאנשים מכל המעמדות, נשואים ורווקים. נשאו את הילד מחצר לחצר ומרחוב לרחוב. הלכו והלכו, והוא שתק. לבסוף הגיעו לבקתתו של האיכר העני. ברגע שראה הילד את האיש, הושיט אליו את זרועותיו הקטנות וקרא:

״אבא, אבא!״

דיווחו על כך למלך והביאו את העני אל הארמון. החל הצאר לחקור אותו:

״אמור בכנות ובמצפון נקי: הילד הזה שלך?״

״לא, הוא של אלוהים!״

כעס הצאר והשיא את העני לבתו. אחרי החתונה ציווה להכניס אותם עם הילד לחבית גדולה, לאטום אותה בזפת ולשלוח אותה אל הים הפתוח.

שטה החבית בים. רוחות עזות נשאו אותה והטילו אותה על חוף רחוק. שמע העני שהמים כבר אינם נעים תחתיהם ואמר:

״במצוות דגת זאב הנהרות ובברכת אלוהים, התפרקי, חבית, על היבשה!״

החבית התפרקה. הם יצאו אל מקום יבש והלכו לאן שנשאו אותם עיניהם. הלכו והלכו, בלי דבר לאכול או לשתות. בת הצאר נחלשה מאוד ובקושי הזיזה את רגליה.

״נו,״ שאל העני, ״עכשיו את יודעת מהם צמא ורעב?״

״אני יודעת,״ השיבה בת הצאר.

״כך סובלים העניים, ואת לא רצית לתת לי אפילו מעט צדקה בחג המשיח!״

אחר כך אמר העני:

״במצוות דגת זאב הנהרות ובברכת אלוהים, יעמוד כאן ארמון עשיר שאין טוב ממנו בכל העולם, עם גנים, בריכות וכל מיני מבנים נלווים!״

אך סיים לדבר, והופיע ארמון מפואר. משרתים נאמנים יצאו ממנו בריצה, אחזו בזרועותיהם והובילו אותם אל אולמות אבן לבנה. הושיבו אותם ליד שולחנות אלון מכוסים במפות ארוגות בדגמים. החדרים היו מרוהטים ומקושטים להפליא, ועל השולחנות הכול מוכן: יין, ממתקים ומאכלים. העני ובת הצאר שתו, אכלו, נחו ויצאו לטייל בגן.

״הכול היה טוב כאן,״ אמרה בת הצאר, ״רק חבל שאין שום עופות בבריכות שלנו.״

״חכי, יהיו גם עופות!״ השיב העני, ומיד אמר:

״במצוות דגת זאב הנהרות ובברכת אלוהים, ישחו בבריכה הזאת שתים־עשרה ברווזות, וברווז זכר יהיה העוף השלושה־עשר! לכולם תהיה נוצה אחת של זהב והבאה אחריה של כסף, ולברווז הזכר תהיה ציצת יהלומים על ראשו!״

והנה שתים־עשרה ברווזות וברווז זכר שוחים במים, נוצה אחת של זהב והבאה של כסף. על ראשו של הזכר ציצת יהלומים.

כך חיה בת הצאר עם בעלה בלי צער ובלי דאגה, ובנה גדל וגדל. הוא נעשה גדול, חש בתוכו כוח עצום והחל לבקש מאביו ומאמו רשות לצאת אל העולם הרחב ולחפש לו כלה. הם נתנו לו רשות:

״לך, בני, ואלוהים עמך!״

הוא אכף סוס של גיבורים, עלה עליו ויצא לדרך. בדרכו פגש אישה זקנה מאוד:

״שלום, נסיך רוסי! לאן פניך מועדות?״

״אני נוסע לחפש כלה, סבתא, אבל היכן לחפש איני יודע בעצמי.״

״חכה, ילדי, אגיד לך! סע מעבר לים אל הממלכה השלושים הרחוקה. יש שם בת מלך יפה כל כך, שאם תעבור בעולם כולו לא תמצא יפה ממנה!״

הבחור האמיץ הודה לזקנה, הגיע לנמל, שכר אונייה והפליג אל הממלכה השלושים.

אם הפליג זמן רב ואם מעט — סיפור מספרים מהר, מעשה לא עושים מהר כל כך — הגיע אל הממלכה, התייצב לפני המלך וביקש את יד בתו. אמר לו המלך:

״אינך היחיד המבקש לשאת את בתי. יש לנו עוד חתן מיועד, גיבור רב־כוח. אם אסרב לו, יחריב את כל ממלכתי.״

״ואם תסרב לי, אני אחריב אותה!״

״מה אתה אומר! מוטב שתמדוד את כוחך כנגד כוחו. למנצח מביניכם אתן את בתי.״

״טוב! הזמן את כל הצארים ובני הצארים, המלכים ובני המלכים, לצפות בקרב הוגן ולשמוח בחתונה.״

מיד נשלחו שליחים לכל עבר. עוד לא חלפה שנה, וכבר התקבצו מכל הארצות השכנות צארים ובני צארים, מלכים ובני מלכים. גם הצאר שאטם את בתו שלו בחבית בזפת ושלח אותה אל הים בא לשם. ביום המיועד יצאו הגיבורים לקרב לחיים ולמוות. נלחמו ונלחמו; ממכותיהם נאנחה האדמה, היערות התכופפו והנהרות געשו. בנה של בת הצאר גבר על יריבו וכרת את ראשו.

בויארי המלך רצו אל הבחור, אחזו בזרועותיו והובילו אותו לארמון. למחרת נשא את בת המלך. כשנסתיימו חגיגות החתונה, הזמין את כל הצארים ובני הצארים, המלכים ובני המלכים, להתארח אצל אביו ואמו. כולם קמו יחד, ציידו אוניות והפליגו בים. בת הצאר ובעלה קיבלו את האורחים בכבוד, ושוב התחילו סעודות ושמחות. הצארים ובניהם, המלכים ובניהם, הביטו בארמון ובגנים והתפלאו: עושר כזה לא נראה בשום מקום! יותר מכול מצאו חן בעיניהם הברווזות והברווז הזכר; תמורת ברווזה אחת אפשר היה לתת חצי ממלכה! אחרי הסעודות רצו האורחים לחזור לבתיהם. עוד לא הגיעו לנמל, וכבר רצו אחריהם שליחים מהירים:

״אדוננו מבקש שתחזרו. הוא רוצה לקיים עמכם התייעצות סודית.״

הצארים ובני הצארים, המלכים ובני המלכים, חזרו. יצא אליהם המארח ואמר:

״האם כך נוהגים אנשים הגונים? הרי נעלמה לי ברווזה! אין מי שייקח אותה מלבדכם!״

״למה אתה מעליל עלינו?״ השיבו הצארים ובניהם, המלכים ובניהם. ״זה מעשה שאינו ראוי! חפש מיד אצל כולם. אם תמצא אצל מישהו ברווזה, עשה בו כרצונך; ואם לא תמצא, ייערף ראשך!״

״טוב, אני מסכים!״ אמר המארח. הוא עבר לאורך השורה והחל לחפש אצלם. כשהגיע תורו של אבי בת הצאר, אמר בלחש:

״במצוות דגת זאב הנהרות ובברכת אלוהים, תהיה ברווזה קשורה מתחת לשולי הקפטן של הצאר הזה!״

הרים את הקפטן, ומתחת לשוליו הייתה קשורה ברווזה ממש, נוצה אחת של זהב והבאה של כסף. כל שאר הצארים ובני הצארים, המלכים ובני המלכים, צחקו בקול:

״חה חה חה! ככה זה! אפילו הצארים התחילו לגנוב!״

אביה של בת הצאר נשבע בכל הקדושים שלא עלה בדעתו כלל לגנוב. איך הגיעה אליו הברווזה, גם הוא עצמו לא ידע.

״ספר סיפורים! אצלך מצאו אותה, ולכן אתה לבדו אשם.״

אז יצאה בת הצאר, רצה אל אביה וגילתה לו שהיא אותה בת שהשיא לעני והכניס לחבית המזופתת:

״אבא! אז לא האמנת לדבריי. עכשיו למדת על בשרך שאפשר להיראות אשם בלי להיות אשם כלל.״

היא סיפרה לו מה היה וכיצד קרה הכול. ומאז חיו כולם יחד, הרבו את טובתם והרחיקו מעליהם את הרעות.