שפת הציפורים

בעיר אחת חיו סוחר ואשתו, ואלוהים נתן להם בן בשם וסילי, פיקח מכפי גילו. פעם ישבו שלושתם לאכול. מעל השולחן היה תלוי כלוב ובו זמיר, והוא שר בעצב רב כל כך, עד…

בעיר אחת חיו סוחר ואשתו, ואלוהים נתן להם בן בשם וסילי, פיקח מכפי גילו. פעם ישבו שלושתם לאכול. מעל השולחן היה תלוי כלוב ובו זמיר, והוא שר בעצב רב כל כך, עד שהסוחר לא התאפק ואמר:

״אילו נמצא אדם שיאמר לי באמת מה הזמיר שר ואיזה גורל הוא מנבא, נדמה לי שהייתי נותן לו מחצית מרכושי עוד בחיי, ומוריש לו אוצרות רבים במותי.״

הילד, שהיה אז כבן שש, הביט היטב בעיני אביו ואמו ואמר:

״אני יודע מה הזמיר שר, אבל אני מפחד לספר לכם.״

״ספר הכול, בלי להסתיר!״ הפצירו בו אביו ואמו, וואסיה אמר בדמעות:

״הזמיר מנבא שיבוא יום שבו תשרתו אותי: אבא יביא לי מים, ואמא מגבת, כדי שאנגב את פניי ואת ידיי.״

הדברים ציערו מאוד את הסוחר ואת אשתו, והם החליטו להיפטר מילדם. הם בנו סירה קטנה, ובלילה חשוך הניחו בה את הילד הישן ושילחו אותה אל הים הפתוח. באותו רגע יצא הזמיר הנביא מן הכלוב, עף אל הסירה ונחת על כתפו של הילד.

הסירה שטה על הים, ואונייה באה לקראתה במפרשים מלאים. רב החובל ראה את הילד, ריחם עליו, העלה אותו לאונייה, שאל אותו על כל מה שקרה והבטיח להחזיקו אצלו ולאהוב אותו כבנו. למחרת אמר הילד לאביו החדש:

״הזמיר שר שתקום סערה, תשבור את התרנים ותקרע את המפרשים. צריך לשוב למקום מוגן.״

אבל רב החובל לא שמע בקולו. ואכן קמה סערה, שברה את התרנים וקרעה את המפרשים. לא היה מה לעשות; את העבר אי אפשר להשיב. התקינו תרנים חדשים, תיקנו את המפרשים והמשיכו להפליג. ואז אמר ואסיה שוב:

״הזמיר שר ששתים עשרה אוניות באות לקראתנו, כולן אוניות שודדי ים! הם ייקחו אותנו בשבי!״

הפעם שמע רב החובל בקולו, פנה אל אי וראה את שתים עשרה אוניות שודדי הים חולפות על פניו.

רב החובל המתין ככל שהיה צריך והמשיך להפליג. כעבור זמן הגיעה האונייה לעיר חוולינסק. כבר שנים אחדות עפו שם עורב, בת זוגו וגוזלם מול חלונות ארמונו של המלך וקראו בקול, ולא נתנו לאיש מנוחה ביום או בלילה. כל מה שעשו לא הועיל; שום תחבולה לא הצליחה להרחיק אותם מן החלונות, ואפילו כדורי עופרת לא פגעו בהם! המלך ציווה לתלות בכל צומת ובכל מזח כרוז: מי שיצליח להרחיק את העורב ואת בת זוגו מחלונות הארמון יקבל מחצית ממלכתו ויישא את בתו הצעירה; ומי שינסה ולא יצליח, ראשו ייערף. רבים ביקשו להיעשות קרובי המלך, אך כולם הניחו את ראשיהם תחת הגרזן. ואסיה שמע על כך וביקש מרב החובל:

״הרשה לי ללכת אל המלך ולגרש את העורב ואת בת זוגו.״

רב החובל ניסה לשכנע אותו לוותר, אך לא הצליח לעצור בעדו.

״ובכן, לך,״ אמר, ״אבל אם יקרה לך דבר רע, תוכל להאשים רק את עצמך!״

ואסיה בא לארמון, הסביר למלך את מבוקשו וביקש לפתוח את החלון שלידו עפו העורבים. הוא הקשיב לקריאותיהם ואמר למלך:

״הוד מלכותך, אתה רואה בעצמך שהם שלושה: עורב, אשתו ובנם. העורב ואשתו מתווכחים למי שייך הבן, לאב או לאם, ומבקשים שתכריע ביניהם. הוד מלכותך, אמור למי שייך הבן.״

המלך אמר:

״לאב.״

אך אמר המלך את המילה הזאת, והעורב ובנו עפו ימינה, ואילו העורבת עפה שמאלה.

אחרי כן קיבל המלך את הילד לביתו, והוא חי אצלו בחסד ובכבוד רב. הוא גדל והיה לבחור נאה, נשא את הנסיכה וקיבל מחצית הממלכה כנדוניה. יום אחד עלה בדעתו לנסוע למקומות שונים ולארצות זרות, לראות אנשים ולהיראות בפניהם. הוא התכונן ויצא לדרך. בעיר אחת עצר ללון. בבוקר קם וביקש שיביאו לו מים לרחצה. בעל הבית הביא מים, ובעלת הבית הושיטה מגבת. חתן המלך שוחח איתם וגילה שהם אביו ואמו. הוא בכה מרוב שמחה ונפל לרגלי הוריו. אחר כך לקח אותם איתו לחוולינסק, וכולם חיו יחד בטוב, שגשגו והוסיפו לצבור ברכה.