מעשה בצלוחית הכסף ובתפוח העסיסי

איכר חי עם אשתו, ולהם שלוש בנות. שתיים אהבו להתגנדר ולהמציא שעשועים, ואילו השלישית הייתה פשוטת דעת. אחיותיה קראו לה טיפשונת, ובעקבותיהן גם אביה ואמה. את טיפשונת…

איכר חי עם אשתו, ולהם שלוש בנות. שתיים אהבו להתגנדר ולהמציא שעשועים, ואילו השלישית הייתה פשוטת דעת. אחיותיה קראו לה טיפשונת, ובעקבותיהן גם אביה ואמה. את טיפשונת דחפו לכל מקום, פקדו עליה בלי הרף והכריחו אותה לעבוד. היא לא השיבה דבר והייתה מוכנה לכול: לנכש עשבים, לבקע כפיסים למאור, לחלוב את הפרות ולהאכיל את הברווזים. כל מה שמישהו ביקש, טיפשונת הביאה. ״טיפשונת, לכי! טיפשונת, דאגי לכל דבר!״ האיכר נסע עם חציר ליריד והבטיח לקנות לבנותיו מתנות. אחת הבנות ביקשה:

״קנה לי, אבא, קומאץ׳, בד כותנה אדום, לסרפן.״ והבת האחרת ביקשה:

״קנה לי בד קיטאיקה בצבע ארגמן.״ וטיפשונת שתקה והביטה.

טיפשה או לא, הרי היא בתו. האב ריחם עליה ושאל גם אותה:

״מה לקנות לך, טיפשונת?״

טיפשונת חייכה ואמרה:

״קנה לי, אבא אהוב, צלוחית כסף ותפוח קטן, בשל ועסיסי.״

״ולשם מה לך אלה?״ שאלו האחיות.

״אגלגל את התפוח על הצלוחית ואומר את המילים שלימדה אותי זקנה אחת, בתמורה ללחמנייה שנתתי לה.״

האיכר הבטיח ונסע.

האם היריד היה קרוב או רחוק, האם שהה בו מעט או זמן רב — את החציר מכר ואת המתנות קנה: לאחת בד קיטאיקה ארגמני, לאחרת קומאץ׳ אדום לסרפן, ולטיפשונת צלוחית כסף ותפוח בשל. הוא חזר הביתה והראה להן. האחיות שמחו ותפרו להן סרפנים. הן צחקו על טיפשונת וחיכו לראות מה תעשה בצלוחית הכסף ובתפוח הבשל. טיפשונת לא אכלה את התפוח. היא ישבה בפינה ואמרה:

״התגלגל, התגלגל, תפוח קטן, על צלוחית הכסף! הראה לי ערים ושדות, יערות וימים, את גובה ההרים ואת יפי השמיים!״

התפוח התגלגל על הצלוחית, הבשל על הכסף. על הצלוחית נראו הערים בזו אחר זו, אוניות בימים וגדודים בשדות, גובה ההרים ויפי השמיים. שמש אחר שמש התגלגלה, והכוכבים התאספו למחול מעגלי. הכול היה יפה להפליא, עד שאין סיפור שיוכל לספרו ואין עט שיוכל לתארו. האחיות הביטו מוקסמות, אבל הקנאה אכלה אותן: איך יפתו את טיפשונת לתת להן את הצלוחית? אך היא לא תחליף אותה בשום דבר.

האחיות הרעות התהלכו, קראו לה ודיברו על לבה:

״אחותנו היקרה! בואי נלך ליער ללקט גרגרים, נקטוף תותי בר.״

טיפשונת נתנה את הצלוחית לאביה, קמה והלכה ליער. היא שוטטה עם אחיותיה, קטפה גרגרים וראתה אֵת חפירה בעשב. פתאום אחזו האחיות הרעות באת, הרגו את טיפשונת וקברו אותה מתחת לעץ ליבנה. הן חזרו מאוחר אל אביהן ואמרו:

״טיפשונת ברחה מאיתנו ונעלמה בלי להשאיר עקבות. חיפשנו בכל היער ולא מצאנו אותה. כנראה הזאבים אכלו אותה!״

האב הצטער מאוד: טיפשה או לא, הרי היא בתו! הוא בכה עליה, לקח את הצלוחית ואת התפוח, הניח אותם בתיבה קטנה ונעל אותה. וגם האחיות הזילו דמעות רבות.

רועה צעיר הוביל את עדרו, תקע בקרן עם שחר ונכנס ליער לחפש כבשה. מן הצד, מתחת לעץ ליבנה, ראה תלולית. סביבה צמחו פרחים ארגמניים ותכולים, ומעל הפרחים הזדקר קנה. הרועה חתך את הקנה והכין ממנו חליל. ופלאי פלאים — החליל החל לשיר ולדבר מעצמו: ״נגן, נגן, חליל קטן! נחם את אבי האהוב, את אמי היקרה ואת אחיותיי החביבות. אותי, האומללה, הרגו וסילקו מן העולם, בגלל צלוחית הכסף והתפוח הבשל.״ האנשים שמעו ורצו אל הרועה; כל הכפר פנה ללכת אחריו. הקיפו אותו ושאלו את מי הרגו, ולא היה קץ לשאלותיהם.

״אנשים טובים!״ אמר הרועה. ״איני יודע דבר. חיפשתי כבשה ביער וראיתי תלולית, עליה פרחים ומעל הפרחים קנה. חתכתי את הקנה והכנתי לי חליל, והחליל מנגן ומדבר מעצמו.״

אביה של טיפשונת הזדמן לשם. הוא שמע את דברי הרועה ואחז בחליל, והחליל שר מעצמו: ״נגן, נגן, חליל קטן, לאבי היקר, נחם אותו ואת אמא. אותי, האומללה, הרגו וסילקו מן העולם, בגלל צלוחית הכסף והתפוח הבשל.״

״הובל אותנו, רועה,״ אמר האב, ״אל המקום שבו חתכת את הקנה.״

הוא הלך אחרי הרועה אל היער, אל התלולית, והתפעל מהפרחים היפים כל כך, הארגמניים והתכולים. התחילו לחפור בתלולית וחשפו גוף מת. האב הניף את ידיו ונאנח: הוא זיהה את בתו האומללה. היא שכבה שם הרוגה, ואין לדעת מי הרג אותה ומי קבר אותה. האנשים הטובים שאלו מי רצח אותה. והחליל ניגן ודיבר מעצמו: ״אבי היקר והאהוב! אחיותיי פיתו אותי לבוא ליער והרגו אותי, האומללה, בגלל צלוחית הכסף והתפוח הבשל. לא תעיר אותי מהשינה הכבדה הזאת עד שתביא מים מבארו של הצאר.״ שתי האחיות הקנאיות רעדו והחווירו, נפשן בערה כאילו באש, והן הודו באשמתן. תפסו אותן, כפתו אותן ונעלו אותן במרתף חשוך, עד שתבוא פקודתו הרמה של הצאר. האב התכונן לצאת אל עיר הבירה.

אם ארכה הדרך ואם קצרה, הוא הגיע לעיר. בא אל הארמון, ובדיוק אז יצא הצאר, הקורן כשמש, אל מרפסת הכניסה הזהובה. הזקן השתחווה עד הארץ וביקש את רחמי המלך. הצאר, תקוות עמו, אמר:

״קח, זקן, מי חיים מבאר הצאר. כשבתך תשוב לחיים, הבא אותה לפנינו עם הצלוחית, התפוח ואחיותיה הרעות.״

הזקן שמח, השתחווה עד הארץ ולקח הביתה בקבוקון של מי חיים. הוא רץ ליער, אל התלולית הפרחונית, והוציא את הגוף מן האדמה. ברגע שהתיז עליו מים עמדה בתו חיה לפניו, ונפלה כיונה קטנה על צווארו. האנשים באו בריצה ובכו עד ששבעו מבכי. הזקן נסע לעיר הבירה והובא אל חדרי הצאר. יצא הצאר הקורן כשמש וראה את הזקן עם שלוש בנותיו: שתיים בידיים כבולות, והשלישית כפרח אביב, עיניה אור גן עדן, פניה כשחר, ודמעות זולגות מעיניה כפנינים. הצאר הביט והתפלא. על האחיות הרעות כעס, ואת היפה שאל:

״היכן הצלוחית שלך והתפוח הבשל?״

היא לקחה את התיבה הקטנה מידי אביה, הוציאה את התפוח והצלוחית ושאלה את הצאר:

״צאר, אדוני המלך! מה תרצה לראות: את עריך המבוצרות, את גדודיך האמיצים, אוניות על פני הים או כוכבים נפלאים בשמיים?״

היא גלגלה את התפוח הבשל על צלוחית הכסף. על הצלוחית הופיעו ערים בזו אחר זו, ובהן התאספו גדודים עם דגלים ועם רובי ארקבוז, ונערכו לקרב: ווייבודות לפני השורות, מפקדים לפני המחלקות, וראשי עשרות לפני עשרת אנשיהם. יריות נשמעו ומטחים רעמו, העשן התלכד לענן והסתיר הכול מן העין! התפוח התגלגל על הצלוחית, הבשל על הכסף. הים סער בה, אוניות שטו כברבורים, דגלים התנופפו, ומירכתי האוניות נורו יריות. מטחים רעמו ויריות נשמעו, העשן התלכד לענן והסתיר הכול מן העין! התפוח התגלגל על הצלוחית, הבשל על הכסף. כעת נגלו בה השמיים במלוא תפארתם, שמש אחר שמש הסתובבה, והכוכבים התאספו למחול מעגלי. הצאר התפעל מן הפלאות, אך היפה הזילה דמעות, נפלה לרגליו וביקשה רחמים.

״צאר, אדוני המלך!״ אמרה. ״קח את צלוחית הכסף שלי ואת התפוח הבשל, ורק סלח לאחיותיי; אל תמית אותן בגללי.״

דמעותיה נגעו ללב הצאר, והוא חנן אותן לבקשתה. היא קראה בשמחה ומיהרה לחבק את אחיותיה.

הצאר הביט והתפלא, אחז בידי היפה ואמר לה בחיבה:

״אכבד את טוב לבך ואוקיר את יופייך. התרצי להיות לי לאישה ולממלכה צארינה טובה?״

״צאר, אדוני המלך!״ השיבה היפה. ״רצונך הוא רצון מלך, אך על בת חלים רצון אביה וברכת אמה. כפי שיצווה אבי וכפי שתברך אמי, כך אשיב גם אני.״

האב השתחווה עד הארץ. שלחו לקרוא לאם, והיא נתנה את ברכתה.

״ועוד דבר אחד לי אליך,״ אמרה היפה לצאר. ״אל תפריד אותי ממשפחתי. תן לאמי, לאבי ולאחיותיי להישאר איתי.״

אז השתחוו אחיותיה לרגליה.

״איננו ראויות לכך!״ אמרו.

״הכול נשכח, אחיותיי היקרות!״ השיבה להן. ״אתן בנות משפחתי, לא זרות מארצות אחרות. וכמו שאומר הפתגם: מי שיזכיר עוול ישן, שיאבד את עינו!״

כך אמרה בחיוך ועזרה לאחיותיה לקום. אך האחיות בכו מתוך חרטה, דמעותיהן זרמו כנהר, והן לא רצו לקום מן הארץ. אז ציווה עליהן הצאר לקום, הביט בהן ברוך והורה שיישארו בארמון. איזו סעודה הייתה בארמון! מרפסת הכניסה זהרה באורות כמו השמש בקרניה. הצאר והצארינה ישבו במרכבה, האדמה רעדה והעם רץ וקרא: ״בריאות ואריכות ימים לכם, לשנים רבות מאוד!״