הזקנה הפטפטנית

יומם ולילה רטנה הזקנה. איך לא כאבה לה הלשון? ותמיד על בתה החורגת: לא חכמה ולא חיננית! תצא או תיכנס, תעמוד או תשב — הכול לא טוב, הכול לא במקומו. מהבוקר עד הערב,…

יומם ולילה רטנה הזקנה. איך לא כאבה לה הלשון? ותמיד על בתה החורגת: לא חכמה ולא חיננית! תצא או תיכנס, תעמוד או תשב — הכול לא טוב, הכול לא במקומו. מהבוקר עד הערב, כמו גוסלי שניגן בלי הפסקה. לבעלה נמאס, לכולם נמאס, עד שהתחשק לברוח מהבית! הזקן רתם את הסוס והתכוון לקחת דוחן לעיר, והזקנה צעקה:

״קח גם את הבת החורגת! השאר אותה ביער האפל או בצד הדרך, העיקר שתוריד אותה ממני!״

הזקן לקח אותה. הדרך הייתה ארוכה וקשה, כולה יער וביצות. איפה ישאיר את הנערה? והנה ראה בקתה על כרעי תרנגולת, עוגת בצק ממולאת תומכת בה וחביתית מכסה אותה, והיא מסתובבת על מקומה.

״מוטב שאשאיר את בתי בבקתה,״ חשב. הוא הוריד אותה, נתן לה דוחן לדייסה, הכה בסוס ונסע עד שנעלם מן העין.

הנערה נשארה לבדה. היא כתשה את הדוחן ובישלה הרבה דייסה, אבל לא היה מי שיאכל. בא לילה ארוך ומפחיד. משינה ממושכת יכאבו הצדדים, ומבהייה ממושכת יתעייפו העיניים. לא היה עם מי להחליף מילה, והיא השתעממה ופחדה. היא עמדה על הסף, פתחה את הדלת אל היער וקראה:

״מי שביער, מי שבחושך, בוא להתארח אצלי!״

לֶשִׁי ענה לה. הוא לבש דמות של בחור, סוחר מנובגורוד, רץ אליה והביא מתנה. יום אחד בא לפטפט, למחרת בא והביא תשורה. הוא התרגל לבקר והביא דברים רבים כל כך, שכבר לא היה איפה לשים אותם!

ובינתיים השתעממה הזקנה הפטפטנית בלי בתה החורגת. הבית נעשה שקט, היה לה רע בלב והלשון שלה התייבשה.

״לך, בעלי, והבא את הבת החורגת! העלה אותה מקרקעית הים, חלץ אותה מתוך האש! אני זקנה וחלשה, ואין מי שיטפל בי.״

הבעל שמע בקולה. הבת החורגת חזרה, פתחה את התיבה ותלתה את חפציה היפים על חבל שנמתח מן הבית עד השער. הזקנה כבר פערה את פיה כדי לקבל אותה כהרגלה, אבל כשראתה את כל העושר הצמידה את שפתיה, הושיבה את האורחת מתחת לאיקונות והחלה לדבר אליה בכבוד רב: ״מה תרצי, גברתי?״