צ׳רנושקה

היה היה אדון, ולו אישה טובת לב ובת יפה בשם מאשה. אשתו מתה, והוא נשא אלמנה שהיו לה שתי בנות משלה, שתיהן רעות ואכזריות. הן הציקו למאשה המסכנה בכל דרך והכריחו אותה…

היה היה אדון, ולו אישה טובת לב ובת יפה בשם מאשה. אשתו מתה, והוא נשא אלמנה שהיו לה שתי בנות משלה, שתיהן רעות ואכזריות. הן הציקו למאשה המסכנה בכל דרך והכריחו אותה לעבוד למענן. כשלא הייתה עבודה, הושיבו אותה ליד התנור והכריחו אותה לגרוף ממנו את האפר. לכן הייתה מאשה תמיד מלוכלכת ושחורה מפיח, והן כינו אותה צ׳רנושקה. יום אחד החלו אנשים לספר שהנסיך שלהם רוצה להתחתן, שהוא עומד לערוך חגיגה גדולה ושם יבחר לו כלה. וכך היה. הנסיך הזמין את כולם, והאם החורגת ובנותיה התכוננו לצאת, אבל היא לא רצתה לקחת את מאשה. ככל שהנערה התחננה, התשובה הייתה תמיד לא. האם החורגת יצאה עם בנותיה לחגיגת הנסיך. לבתה החורגת השאירה מידה שלמה של שעורה, קמח ופיח, כולם מעורבבים יחד, וציוותה עליה להפריד הכול, גרגר אחר גרגר וחלקיק אחר חלקיק, לפני שתחזור.

מאשה יצאה אל המרפסת ובכתה בכי מר. שתי יונים קטנות עפו אליה, הפרידו למענה את השעורה, הקמח והפיח, ואז התיישבו על כתפיה. לפתע הייתה הנערה לבושה בשמלה חדשה ויפה.

״לכי לחגיגה,״ אמרו היונים, ״אבל אל תישארי שם אחרי חצות.״

ברגע שנכנסה מאשה לארמון, הביטו בה כולם בהתפעלות. היא מצאה חן בעיני הנסיך יותר מכולן, ואילו אמה החורגת ואחיותיה כלל לא זיהו אותה. היא בילתה ושמחה עם הנערות האחרות, ואז ראתה שחצות מתקרבת. נזכרה באזהרת היונים ומיהרה הביתה. הנסיך רץ אחריה כדי לגלות מי היא, אבל היא נעלמה בלי להשאיר עקבות.

למחרת ערך הנסיך חגיגה נוספת. בנות האם החורגת טרחו סביב בגדיהן, וכל העת צעקו על מאשה ונזפו בה:

״היי, צ׳רנושקה! החליפי לנו בגדים, נקי את השמלות והכיני את האוכל!״

מאשה עשתה הכול, בילתה בערב בחגיגה וחזרה הביתה לפני חצות. הנסיך יצא בעקבותיה, אך לא השיג אותה. ביום השלישי שוב ערך משתה גדול. בערב הלבישו היונים את מאשה והנעילו אותה יפה עוד יותר מקודם. היא הלכה לארמון, בילתה ושמחה עד ששכחה את השעה. לפתע צלצל השעון חצות. מאשה מיהרה לרוץ הביתה, אבל הנסיך כבר ציווה למרוח את כל המדרגות בשרף ובזפת. אחת מנעליה נדבקה לשרף ונשארה על המדרגות. הנסיך לקח אותה, ולמחרת ציווה לחפש את הנערה שהנעל תתאים לרגלה.

השליחים עברו בכל העיר, אך הנעל לא התאימה לאף אחת. לבסוף הגיעו אל האם החורגת. היא לקחה את הנעל וניסתה להנעיל בה את בתה הבכורה. הנעל לא נכנסה: כף הרגל הייתה גדולה מדי.

״חתכי את הבוהן שלך!״ אמרה האם לבתה. ״כשתהיי נסיכה, לא תצטרכי ללכת ברגל!״

הבת כרתה את הבוהן ונעלה את הנעל. שליחי הנסיך עמדו לקחת אותה לארמון, והנה עפו אליהם היונים והחלו להמות: ״דם על הרגל! דם על הרגל!״ השליחים הביטו וראו דם זורם מתוך נעלה של הנערה.

״לא,״ אמרו, ״זו איננה היא!״

האם החורגת הלכה למדוד את הנעל לבת האמצעית, ואותו הדבר קרה גם לה.

השליחים ראו את מאשה וציוו עליה למדוד את הנעל. היא נעלה אותה, ובאותו רגע הופיעה עליה שמלה יפה ונוצצת. בנות האם החורגת נותרו פעורות פה! הביאו את מאשה לארמון הנסיך, ולמחרת נערכה החתונה. כשיצאה עם הנסיך אל הכנסייה כדי להינשא, עפו אליה שתי היונים והתיישבו אחת על כל כתף. כשחזרו מן הכנסייה, התרוממו היונים באוויר, התנפלו על בנות האם החורגת וניקרו לכל אחת עין אחת ועקרו אותה. החתונה הייתה שמחה, וגם אני הייתי שם ושתיתי תמד ובירה. הם נזלו על שפמי, אך לפי לא הגיע דבר.