אווזי הברבור

היו פעם אם ואב ולהם שני ילדים: בת גדולה יותר ובן קטן. יום אחד התכוננו ההורים לצאת לעבודה וביקשו מבתם להשגיח על אחיה הקטן, להישאר קרוב לבית ולחכות להם יחד איתו.…

היו פעם אם ואב ולהם שני ילדים: בת גדולה יותר ובן קטן. יום אחד התכוננו ההורים לצאת לעבודה וביקשו מבתם להשגיח על אחיה הקטן, להישאר קרוב לבית ולחכות להם יחד איתו. הילדה הבטיחה לשים לב, והילד לקח את צעצוע העץ האהוב עליו.

הילדים שיחקו בגינה שטופת השמש כששלושה אווזי ברבור לבנים עפו מעל עצי התפוח. הם לא תקפו איש, אלא רק חגו גבוה בשמיים. נוצה לבנה ריחפה אל מעבר לשער. האח הקטן רץ אחריה בזמן שאחותו אספה תפוחים מן האדמה. כשהסתובבה ולא ראתה אותו לידה, יצאה מיד לחפש אותו.

במקום שבו התפצל שביל היער פגשה הילדה קיפוד קטן. היא שאלה אותו בנימוס אם ראה ילד עם נוצה לבנה. הקיפוד פנה אל שביל בין עצי הליבנה והצביע בחוטמו על הכיוון. ״תודה״, אמרה האחות, ומיהרה בשביל תוך שהיא זוכרת את הדרך חזרה.

בחורשת עצי ליבנה עמד בית קטן ומואר עשוי קורות עץ. אחיה הקטן ישב ליד המרפסת והביט בתפוחי הזהב הקטנים שהביאו האווזים. לא היה איש בתוך הבית. אחותו ניגשה בשקט, אחזה בידו והסבירה לו שאסור להתרחק בלי להודיע. הוא הנהן, הניח את הנוצה על סף הדלת, ואז יצאו הילדים יחד בדרך הביתה.

עם שקיעת השמש הגיעו האח והאחות אל שער הגינה שלהם. אמם ואביהם כבר חזרו מן העבודה ושמחו לראות את הילדים בריאים ושלמים. כולם התחבקו, ואחר כך סיפרו הילדים בכנות על האווזים הלבנים, על הבית ביער ועל הקיפוד הטוב. מאז זכרו שבטיולים צריך להישאר יחד ותמיד לומר למבוגרים לאן הולכים.