השועלה והעגור

השועלה והעגור חיו בשכנות. יום אחד הזמינה השועלה את העגור לביקור וקיבלה את פניו ליד השער. ״בוא, שכן, אבשל דייסה טעימה״, אמרה. העגור הודה לה על ההזמנה, ושניהם…

השועלה והעגור חיו בשכנות. יום אחד הזמינה השועלה את העגור לביקור וקיבלה את פניו ליד השער. ״בוא, שכן, אבשל דייסה טעימה״, אמרה. העגור הודה לה על ההזמנה, ושניהם ניגשו אל שולחן מתחת לעץ רואן גדול.

השועלה מרחה דייסת סולת על צלחת רחבה ושטוחה. לה היה קל ללקק את הדייסה מן השוליים, ואילו מקורו הארוך של העגור רק נקש בצלחת. העגור לא כעס, אבל שם לב שכמעט לא הצליח לטעום דבר. כשנפרדו, הוא הזמין את השועלה לארוחה אצלו.

למחרת מזג העגור אוקרושקה, מרק קר, לכד גבוה וצר־צוואר. הוא הגיע בקלות אל האוכל במקורו, ואילו השועלה הסתובבה סביב הכד, רחרחה אותו ולא הצליחה להכניס לתוכו את חרטומה. אז הבינה השועלה כמה לא נוח היה לעגור ביום הקודם. גם העגור הרהר בכך.

לאחר הארוחה הגיעו השניים להסתעפות שבילים ביער וקדו בנימוס זה לזה. השועלה פנתה בשביל אל מאורתה, והעגור המשיך אל הביצה. הם לא צעקו ולא העליבו זה את זה, אבל כל אחד מהם רצה לחשוב לבדו על שתי הארוחות יוצאות הדופן.

לעת ערב מצאו השועלה והעגור את עצמם על גדות מנוגדות של פלג שקט. כאשר הביטו במים, שניהם הבינו שאירוח אינו רק אוכל טעים, אלא גם דאגה לכך שלאורח יהיה נוח. בפגישתם הבאה הניחו על השולחן גם קערה נמוכה וגם כד גבוה. החברות ביניהם הייתה חשובה יותר מהטעות המביכה.