העגור והאנפה

עגור ואנפה חיו בביצה שטופת אור. לכל אחד מהם היה בית קטן משלו, עשוי קנים; הבתים ניצבו על גדות שונות של ערוץ מים. בבקרים תפסו הציפורים דגים, ובערבים הביטו זה בזו…

עגור ואנפה חיו בביצה שטופת אור. לכל אחד מהם היה בית קטן משלו, עשוי קנים; הבתים ניצבו על גדות שונות של ערוץ מים. בבקרים תפסו הציפורים דגים, ובערבים הביטו זה בזו מעבר למים השקטים. הם היו סקרנים להכיר זה את זו טוב יותר, אך איש מהם לא העז לפתוח בשיחה.

יום אחד הבין העגור שנמאס לו לחיות בלי שיחה ידידותית. הוא הלך אל האנפה בשביל ארוך ומתפתל בין הקנים הזהובים. הוא פסע בזהירות, עקף תלוליות רטובות, ובדרך חשב איך לספר לשכנתו מה הוא רוצה בלי לפגוע בה.

ליד בית הקנים הרכין העגור את ראשו בנימוס והציע לאנפה לגור יחד. האנפה חשבה על כך, אך השיבה שהיא עדיין לא מוכנה לקבל החלטה כזאת. העגור קיבל את תשובתה וחזר לביתו. כשהוא נעלם מאחורי הקנים, הבינה האנפה שלא הספיקה להכיר אותו היטב.

למחרת יצאה האנפה לדרך וחצתה את הביצה בעצמה. היא הגיעה לביתו של העגור ואמרה שהייתה רוצה לדבר איתו יותר. כעת היסס העגור: הוא עדיין זכר את הסירוב מהיום הקודם וביקש זמן לחשוב. האנפה לא התווכחה וחזרה בשלווה לביתה.

אחר כך ביקרו העגור והאנפה זה אצל זו כמה פעמים, אבל בכל פעם הם חשבו ורצו דברים שונים. לבסוף נפגשו ליד המים בשעת השקיעה והסכימו לא לזרז את עצמם ולא לזרז זה את זו. הם השאירו את בתיהם הקטנים על הגדות שבהן עמדו, ובערבים התחילו לטייל יחד בשביל הביצה. כך למד כל אחד מהם להקשיב לאחר ולכבד את תשובתו.