נעל הזהב הקטנה

נערה טובת לב וחרוצה חיה עם אמה ועם אחותה הגדולה. יום אחד הלכה האם עם הבת הגדולה לתפילת חג, וביקשה מן הצעירה לאסוף מן השדה את השיפון הבשל. הנערה לא התלוננה: היא…

נערה טובת לב וחרוצה חיה עם אמה ועם אחותה הגדולה. יום אחד הלכה האם עם הבת הגדולה לתפילת חג, וביקשה מן הצעירה לאסוף מן השדה את השיפון הבשל. הנערה לא התלוננה: היא קשרה את הגבעולים הזהובים לאלומות מסודרות והניחה אותן ליד סל קלוע.

לא רחוק מן השדה היה אגם צלול. ממש ליד החוף הבחינה הנערה בדגיג כסוף בתוך סל לא עמוק; גל סחף אותו אל הדשא. היא אחזה בסל בשתי ידיה והורידה בעדינות את הדגיג אל המים. זנבו הכסוף הבהיק בשמש, והדגיג הבטיח להודות לה על טוב לבה.

עד הערב נאסף כל השיפון. הנערה חזרה אל האגם להודות לו על הקרירות הנעימה. הדגיג התקרב אליה ושחה במעגל במים. באור זהוב ורך הופיעה על החוף נעל זהב קטנה אחת. ״זה לא רק קישוט״, אמר הדגיג. ״היא תזכיר למי שימצא אותה שאת טוב הלב רואים במעשים״.

למחרת בבוקר לבשה הנערה את השמלה היפה ביותר שלה והלכה אל הכנסייה הלבנה והמוארת. את נעל הזהב נשאה בשקית בד. ליד הדלתות הפתוחות החליקה הנעל החוצה בלי שהנערה הבחינה בכך ונשארה על השביל. נסיך צעיר הרים אותה. הוא חשב שמאחורי חפץ מיוחד כל כך ודאי מסתתר סיפור על טוב לב, והחליט להשיב את האבדה.

הנסיך שאל את האנשים שליד הכנסייה ולמד שאת נעל הזהב הביאה הנערה מן הבית שליד שדה השיפון. הוא שלח לה הזמנה לבוא עם משפחתה לגן הארמון. שם מדדה הנערה את הנעל, והיא התאימה בדיוק לכף רגלה. היא סיפרה על עבודתה, על הדגיג שהצילה ועל הנעל שאבדה ליד הכנסייה. הנסיך השיב לה את האבדה. אחר כך הם שוחחו עוד זמן רב בגן והבינו שהם רוצים להכיר זה את זה טוב יותר.