אווזים־ברבורים

היו פעם זקן וזקנה, ולהם בת ובן קטן. ״בתי, בתי!״ אמרה האם. ״אנחנו נלך לעבודה, נביא לך לחמנייה, נתפור לך שמלה קטנה ונקנה לך מטפחת; היי נבונה, שמרי על אחיך הקטן…

היו פעם זקן וזקנה, ולהם בת ובן קטן.

״בתי, בתי!״ אמרה האם. ״אנחנו נלך לעבודה, נביא לך לחמנייה, נתפור לך שמלה קטנה ונקנה לך מטפחת; היי נבונה, שמרי על אחיך הקטן ואל תצאי מן החצר.״

ההורים הלכו, אך הבת שכחה את שהורו לה; היא הושיבה את אחיה על הדשא מתחת לחלון, ובעצמה רצה החוצה לרחוב ושקעה במשחקים. לפתע עפו לשם אווזים־ברבורים, תפסו את הילד ונשאו אותו על כנפיהם. הנערה חזרה והביטה — אחיה איננו! היא נבהלה, התרוצצה לכאן ולכאן — אין זכר לו. היא קראה לו, התייפחה בבכי ופחדה מן העונש שתקבל מאביה ומאמה, אך אחיה לא ענה. היא רצה אל השדה הפתוח; מרחוק חלפו האווזים־הברבורים ונעלמו מאחורי היער החשוך. לאווזים־הברבורים יצא שם רע מזמן: הם חוללו צרות רבות ונהגו לחטוף ילדים קטנים. הנערה הבינה שהם לקחו את אחיה ומיהרה לרדוף אחריהם. היא רצה ורצה, והנה תנור עומד לפניה.

״תנור, תנור, אמור לי לאן עפו האווזים?״

״אכלי ממאפה השיפון שלי ואגיד לך.״

״הו, אצל אבא שלי אפילו במאפי חיטה לא נוגעים!״

התנור לא גילה לה. היא רצה הלאה, והנה עץ תפוח עומד לפניה.

״עץ תפוח, עץ תפוח, אמור לי לאן עפו האווזים?״

״אכלי מתפוח היער הקטן שלי ואגיד לך.״

״הו, אצל אבא שלי אפילו בתפוחי גן לא נוגעים!״

היא רצה הלאה, והנה נהר של חלב שגדותיו עשויות קיסל.

״נהר חלב שגדותיו עשויות קיסל, לאן עפו האווזים?״

״אכלי מן הקיסל הפשוט שלי עם חלב ואגיד לך.״

״הו, אצל אבא שלי אפילו בשמנת לא נוגעים!״

עוד זמן רב הייתה רצה בשדות ותועה ביער, אלמלא פגשה למזלה קיפוד. היא רצתה לדחוף אותו, אבל פחדה להידקר ושאלה:

״קיפוד, קיפוד, האם לא ראית לאן עפו האווזים?״

״לשם!״ אמר והצביע.

היא רצה, והנה בקתה על כרעי תרנגולת עומדת ומסתובבת. בתוך הבקתה ישבה באבה יאגה, פניה מגוידות ורגל אחת שלה עשויה חמר; ואחיה ישב על ספסל ושיחק בתפוחי זהב קטנים. אחותו ראתה אותו, התגנבה אליו, תפסה אותו ונשאה אותו משם; אך האווזים עפו אחריה במרדף. הרשעים עוד מעט ישיגו אותה — לאן תימלט? והנה נהר החלב שגדותיו קיסל.

״אמא־נהר, הסתירי אותי!״

״אכלי מן הקיסל שלי!״

לא הייתה לה ברירה, והיא אכלה. הנהר הסתיר אותה מתחת לגדתו, והאווזים חלפו על פניה. היא יצאה, אמרה ״תודה!״ ושוב רצה עם אחיה; אך האווזים הסתובבו ועפו לקראתם. מה תעשה? צרה צרורה! והנה עץ התפוח.

״עץ תפוח, עץ תפוח יקר, הסתר אותי!״

״אכלי את תפוח היער הקטן שלי!״

היא מיהרה לאכול אותו. עץ התפוח הסתיר אותה בענפיו וכיסה אותה בעליו; האווזים חלפו על פניה. היא יצאה ושוב רצה עם אחיה, אך האווזים ראו אותה ורדפו מיד אחריה; הם כבר עטו עליה, מכים בכנפיהם, ועוד רגע יחטפו את הילד מידיה! למרבה המזל עמד התנור בדרך.

״תנור יקר, הסתר אותי!״

״אכלי ממאפה השיפון שלי!״

הנערה מיהרה להכניס את המאפה לפיה, נכנסה בעצמה לתנור והתיישבה בפתחו. האווזים עפו ועפו סביב, צעקו וצעקו, ולבסוף הסתלקו בידיים ריקות. היא רצה הביתה, ולמרבה המזל הספיקה להגיע בזמן, כי בדיוק אז חזרו אביה ואמה.