החייל והשודד
היה היו איש ואישה; האיש התפרנס משוד דרכים, ואשתו סייעה לו. פעם יצא לחפש שלל, והאישה נשארה לבדה בבית. באותה עת עבר חייל בכפר ההוא, דפק על חלונה וביקש:
היה היו איש ואישה; האיש התפרנס משוד דרכים, ואשתו סייעה לו. פעם יצא לחפש שלל, והאישה נשארה לבדה בבית. באותה עת עבר חייל בכפר ההוא, דפק על חלונה וביקש:
— בעלת הבית, תני לי ללון כאן הלילה!
— היכנס!
החייל נכנס לבקתה, הסיר את תרמילו ושכב לישון. כעבור זמן קצר חזר בעל הבית, ראה את האורח ואמר:
— תודה לאל! לא נאלצתי לצאת ולחפש בדרך, ומצאתי את הטרף בבקתה!
הוא התיישב לאכול ארוחת ערב וציווה על אשתו:
— העירי את החייל! שיאכל גם הוא ארוחת ערב איתי.
החייל התיישב ליד השולחן. בעל הבית מזג לו כוס יין, והוא שתה; מזג כוס שנייה, וגם אותה שתה; כשמזג את השלישית, החייל סירב לשתות עוד והצטדק.
— אל תתנשא! בין שתשתה ובין שלא תשתה — ממילא תמות! — אמר בעל הבית. הוא קם מן השולחן, לקח גרזן בידו ואמר: — ובכן, חייל, התפלל לאלוהים; לא נותר לך עוד זמן רב לחיות!
החייל החל להתחנן ולהפציר בו וכמעט השתחווה עד הארץ, אך האיש לא נענה לו. אז כרע החייל ברך לפני האיקונה הקדושה והתפלל בכנות, בכל לבו, וחזר בתשובה על חטאיו.
— מהר בתפילתך! הגיע הזמן!
אך החייל המשיך לעמוד ולהתפלל.
לפתע דפק מישהו בחלון, וקול לא מוכר קרא: ״חייל, הו חייל! מדוע אתה מתמהמה? צא, אני מחכה לך כבר זמן רב.״ האיש נבהל והשמיט את הגרזן, ואילו החייל חגר את תרמילו ויצא למרפסת. בחוץ עמדה כרכרה רתומה לשלושה סוסים טובים. הוא התיישב בכרכרה, הסוסים דהרו, ולפני שהספיק להבין מה קורה ראה לפניו את חצר בית אביו. שלושת הסוסים והכרכרה נעלמו כאילו לא היו מעולם. החייל הודה לאלוהים על הצלתו ונכנס לבית; אביו ואמו שמחו בו ולא ידעו כיצד לקבל את פניו ובמה לכבדו. הוא גר אצלם יום ועוד יום. ביום השלישי בא לבקרם אותו האיש שביקש להרוג את החייל; השודד היה נשוי לאחותו הביולוגית של החייל, אך החייל לא ידע זאת, ואחותו לא זיהתה אותו קודם לכן. הם התיישבו מיד ליד השולחן והחלו לאכול ולשתות. השודד הבין שמצבו אינו מבשר טובות וישב בלי לשתות, ואילו החייל הציע לו משקה:
— בין שתשתה ובין שלא תשתה — ממילא תמות!
— אלוהים ישמור, בני! מדוע אתה אומר דבר נורא כזה? — נזפו בו אביו ואמו.
החייל סיפר את כל מה שאירע. אז תפסו את השודד, כבלו אותו בשלשלאות ושלחו אותו לבית הסוהר.