החופמאי והעגור

בשולי אחו רחב חיו שני אחים, חופמאי ועגור. יום אחד, עם עלות השחר, יצאו מביתם וראו את העשב הגבוה מנצנץ בצבע כסף ברוח הקלה. ״הסתיו יגיע בקרוב,״ אמר העגור. ״בוא…

בשולי אחו רחב חיו שני אחים, חופמאי ועגור. יום אחד, עם עלות השחר, יצאו מביתם וראו את העשב הגבוה מנצנץ בצבע כסף ברוח הקלה. ״הסתיו יגיע בקרוב,״ אמר העגור. ״בוא נכין חציר ריחני למצע חם לשינה.״ החופמאי הסכים, והאחים בחרו מקום יבש באמצע השדה.

העגור הלך בראש וחתך בזהירות את העשב במגל קטן, והחופמאי אסף אותו לשורות ירוקות ומסודרות. הם עבדו בלי למהר, כדי לא למעוך את פרחי הבר ולא להפריע לקינים שבעשב. כשהשמש עלתה מעל עצי הליבנה, נותרה מאחורי האחים רצועה צרה של עשב שנקצר באופן אחיד.

במשך היום הפכו החופמאי והעגור את העשב במגרפות עץ, כדי לחשוף אותו לקרני השמש החמות. הרוח חלפה על פני האחו ועזרה לייבש כל גבעול. האחים הקשיבו לצרצור החגבים, נחו ליד הפלג ושבו לעבודה. עד מהרה נעשה העשב הטרי קל וזהוב, וריחו היה נעים במיוחד.

לקראת הערב החלו האחים לערום את החציר לערמה קטנה. העגור הגיש חבילות גדולות, והחופמאי אסף את הגבעולים שהתפזרו ויישר את הקצוות. הערמה גדלה לאט לאט: תחילה הייתה נמוכה מהחופמאי, אחר כך הגיעה לגובהו, ולבסוף כמעט הגיעה לכנף של העגור. בראש הערמה הניחו האחים זר חינניות.

השמש ירדה לעבר היער, והחופמאי והעגור התיישבו ליד ערמת החציר. הם נזכרו בכל היום, אבל החליטו לספר אותו מהסוף: תחילה על החינניות, אחר כך על החציר הזהוב, על הפלג הקריר ועל העשב בבוקר. כך נוצר סיפור קצר שחזר במעגל אל תחילתו. ״אולי נספר אותו שוב, הפעם ממש מההתחלה?״ שאל החופמאי. האחים צחקו, ומעל האחו השקט התחיל הסיפור מחדש.