הפועל של הכומר

בכפר אחד היה לכומר גן ירק גדול, ושדה מחוץ לכפר. באביב היה צריך לחרוש את השדה. לשם כך שכר הכומר פועל צעיר בשם פדיה, סיכם איתו מראש על שכר הוגן והראה לו סוס חום…

בכפר אחד היה לכומר גן ירק גדול, ושדה מחוץ לכפר. באביב היה צריך לחרוש את השדה. לשם כך שכר הכומר פועל צעיר בשם פדיה, סיכם איתו מראש על שכר הוגן והראה לו סוס חום ורגוע בעל רעמה כהה. בבוקר הושיט לפדיה כיכר לחם גדולה ועגולה והציב תנאי: ״עד הערב גם אתה תהיה שבע, גם הכלב דרוז׳וק יהיה שבע, והכיכר תישאר שלמה.״

פדיה הכניס את הלחם לתיק נקי ויצא לשדה. עד הצהריים חרש רצועה ארוכה וישרה. כשהשמש עלתה גבוה הופיע דרוז׳וק בקצה השדה החרוש. הוא התיישב ליד פדיה וכשכש בזנבו. פדיה הוציא את הכיכר ונזכר בתנאי המוזר. אסור היה לבצוע את הלחם, ובכל זאת גם פדיה וגם דרוז׳וק היו צריכים לאכול.

פדיה בחן את הכיכר בתשומת לב. הוא הרים בזהירות את הקרום העליון, כמו מכסה של קופסה עגולה, הוציא מעט מן הלחם הרך שבתוכה וחילק אותו שווה בשווה. חלק אחד הניח בקערת עץ לדרוז׳וק, ואת השני אכל בעצמו ושתה איתו מי מעיין. אחר כך החזיר את הקרום למקומו. מבחוץ נראתה הכיכר שלמה, אף שהייתה קלה הרבה יותר.

בשקיעה חזר פדיה לחצר. הכומר שאל אם פדיה שבע, אם הכלב שבע ואם הכיכר נשארה שלמה. על כל שאלה ענה פדיה ״כן״, ואז הושיט את הכיכר. הכומר סובב אותה בידיו, הבחין בקרום שהונח בזהירות וצחק בטוב לב. התנאי היה חידה, ופדיה מצא פתרון הגיוני.

הכומר שיבח את פדיה על התושייה ועל שלא שכח את דרוז׳וק. הוא שילם לו יותר ממה שסיכמו והציע לו לעבוד במשך כל הקיץ. מאז הפכו לעיתים קרובות מטלות רגילות לחידות קטנות: איך להשקות בעדינות את הערוגות, איך להעביר תפוחים ואיך לחלק לחם בין אורחים. פדיה תמיד חשב תחילה על מי שלצדו, ואחר כך חיפש פתרון.