העגור והאנפה

ינשופה עפה לה, ראשה עליז; עפה ועפה ואז נחתה, כשכשה בזנבה הקטן, הביטה לכל עבר ושוב המריאה; עפה ועפה ואז נחתה, כשכשה בזנבה הקטן והביטה לכל עבר… זו הייתה רק פתיחה,…

ינשופה עפה לה, ראשה עליז; עפה ועפה ואז נחתה, כשכשה בזנבה הקטן, הביטה לכל עבר ושוב המריאה; עפה ועפה ואז נחתה, כשכשה בזנבה הקטן והביטה לכל עבר… זו הייתה רק פתיחה, והמעשייה כולה עוד לפנינו.

היו היה עגור ואנפה שחיו בביצה, וכל אחד מהם בנה לו בקתה בקצה אחר שלה. לעגור היה משעמם לחיות לבדו, והוא החליט להתחתן.

״אלך ואבקש את ידה של האנפה!״

יצא העגור לדרך — דשדש, דשדש! שבע וֶרסטאות בוסס בביצה; הגיע ואמר:

״האנפה בבית?״

״בבית.״

״התחתני איתי!״

״לא, עגור, לא אתחתן איתך; רגליך ארוכות, מלבושך קצר, אתה עצמך אינך מיטיב לעוף, ואין לך אפילו במה להאכיל אותי! הסתלק מכאן, ארך־רגליים שכמותך!״

העגור חזר לביתו בידיים ריקות.

אחר כך נמלכה האנפה בדעתה ואמרה:

״במקום לחיות לבדי, מוטב שאתחתן עם העגור.״

באה אל העגור ואמרה:

״עגור, קח אותי לאישה!״

״לא, אנפה, איני זקוק לך! איני רוצה להתחתן, לא אקח אותך לאישה. הסתלקי!״

האנפה בכתה מרוב בושה וחזרה לביתה.

העגור נמלך בדעתו ואמר:

״לשווא לא לקחתי את האנפה לאישה; הרי משעמם להיות לבד. אלך עכשיו ואתחתן איתה.״

בא אליה ואמר:

״אנפה! החלטתי להתחתן איתך: הינשאי לי.״

״לא, עגור, לא אתחתן איתך!״

העגור הלך לביתו.

אז נמלכה האנפה בדעתה:

״למה סירבתי לו? למה לי לחיות לבדי? מוטב שאתחתן עם העגור!״

באה לבקש את ידו, אך העגור לא רצה.

וכך עד עצם היום הזה הם הולכים זה אל זו וזו אל זה להציע נישואים, אך לעולם אינם מתחתנים.