לֶשִׁי, רוח היער

בתו של כומר יצאה פעם לטייל ביער בלי לשאול את אביה או את אמה, ונעלמה בלי להותיר עקבות. עברו שלוש שנים. בכפר שבו חיו הוריה היה צייד אמיץ; מדי יום ביומו יצא עם…

בתו של כומר יצאה פעם לטייל ביער בלי לשאול את אביה או את אמה, ונעלמה בלי להותיר עקבות. עברו שלוש שנים. בכפר שבו חיו הוריה היה צייד אמיץ; מדי יום ביומו יצא עם כלבו ורובהו אל מעבה היערות. פעם הלך ביער, ולפתע החל כלבו לנבוח ושערו סמר. הצייד הביט וראה בול עץ מוטל על שביל היער, ועליו יושב איש ומחטט בנעל קלועה מקליפת עץ; בכל פעם שחיטט בנעל, איים על הירח:

— האר, האר, ירח בהיר!

הצייד התפלא: מדוע, חשב, האיש עוד צעיר וחסון, אך שערו לבן כולו? הוא רק חשב זאת, והאיש כאילו קרא את מחשבתו:

— שערי הלבין, — אמר, — מפני שאני סבו של השטן!

אז הבין הצייד שלפניו לא איש רגיל אלא לֶשִׁי, רוח היער במסורת הסלאבית. הוא כיוון את רובהו — וירה! הכדור פגע בבטנו. הלשי נאנח וכמעט נפל מעבר לבול העץ, אך מיד התרומם וגרר את עצמו אל הסבך. הכלב רץ בעקבותיו, והצייד הלך אחרי הכלב.

הוא הלך והלך עד שהגיע להר. בהר היה סדק, ובתוך הסדק עמדה בקתה. הוא נכנס לבקתה וראה את הלשי מוטל מת על הספסל, ולידו יושבת נערה ובוכה מרה:

— מי ייתן לי עכשיו אוכל ושתייה?

— שלום לך, נערה יפה, — אמר לה הצייד, — אמרי לי: בתו של מי את ומאין באת?

— הו, בחור טוב! גם אני איני יודעת; כאילו מעולם לא ראיתי את העולם הפתוח ולא הכרתי אב ואם.

— אם כך, התכונני מהר! אוביל אותך אל רוסיה הקדושה, אל עולמם של בני האדם.

הוא לקח אותה עמו והוביל אותה אל מחוץ ליער, ובדרך סימן את העצים. הלשי חטף את הנערה, והיא חיה אצלו שלוש שנים תמימות. בגדיה בלו ונקרעו כולם, עד שנותרה עירומה לגמרי, והיא לא ידעה בושה.

הם הגיעו לכפר, והצייד החל לשאול אם נעלמה למישהו נערה. הכומר יצא לקראתם.

— זו בתי! — אמר.

אשת הכומר רצה אליהם:

— ילדתי האהובה! איפה היית כל הזמן הזה? כבר לא קיוויתי לראותך שוב!

הבת רק הביטה ומצמצה בעיניה ולא הבינה דבר; אך לאחר מכן שבה בהדרגה לעצמה. הכומר ואשתו השיאו אותה לאותו צייד וגמלו לו בכל טוב. אחר כך ניסו למצוא את הבקתה שבה חיה אצל הלשי; הם תעו זמן רב ביער, אך לא מצאו אותה.