הכבשה, השועלה והזאב

כבשה ברחה מעדרו של איכר. בדרכה פגשה שועלה, והשועלה שאלה: — לאן את הולכת, סנדקית יקרה?

כבשה ברחה מעדרו של איכר. בדרכה פגשה שועלה, והשועלה שאלה:

— לאן את הולכת, סנדקית יקרה?

— הוי, סנדקית! חייתי בעדר של האיש, אבל לא יכולתי עוד לחיות שם: בכל פעם שהאיל עשה מעשה שטות, האשימו אותי, את הכבשה! לכן החלטתי ללכת לכל אשר יישאו אותי עיניי.

— גם אני! — השיבה השועלה. — בכל פעם שבעלי תופס תרנגולת, מאשימים אותי, את השועלה. בואי נברח יחד.

לאחר זמן־מה פגשו זאב בודד.

— שלום, סנדקית!

— שלום! — אמרה השועלה.

— לאן את נודדת רחוק כל כך?

היא השיבה:

— לכל אשר יישאו אותי עיניי! — ואז סיפרה לו על צרתה, והזאב אמר:

— גם אני כך! בכל פעם שהזאבה שוחטת טלה, מאשימים אותי, את הזאב. בואו נלך יחד.

הם יצאו לדרך. בדרך אמר הזאב לכבשה:

— אמרי לי, כבשה, הרי מעיל עור הכבש שעלייך הוא המעיל שלי, נכון?

השועלה שמעה ומיד התערבה:

— באמת, סנדק, הוא שלך?

— בוודאי, הוא שלי!

— תישבע באלוהים?

— אשבע!

— תלך להישבע שבועה?

— אלך.

— אם כך, לך ונשק את מקום השבועה.

השועלה הבחינה שהאיכרים הציבו מלכודת בשביל; היא הובילה את הזאב ישר אל המלכודת ואמרה:

— הנה, כאן תנשק!

הזאב התקרב בטיפשות, והמלכודת נסגרה בנקישה ותפסה אותו בחוטמו. השועלה והכבשה נמלטו ממנו מיד בשלום.