התרנגול ואבני הריחיים

היה היו פעם זקן וזקנה שחיו בבית קטן, ובחצר הסתובב התרנגול שלהם, בעל הנוצות הזהובות. יום אחד הפילה הזקנה בטעות בלוט ליד מרפסת הכניסה, וממנו צמח עץ אלון חזק. העץ…

היה היו פעם זקן וזקנה שחיו בבית קטן, ובחצר הסתובב התרנגול שלהם, בעל הנוצות הזהובות. יום אחד הפילה הזקנה בטעות בלוט ליד מרפסת הכניסה, וממנו צמח עץ אלון חזק. העץ צמח גבוה יותר ויותר, התנשא מעל הסככה ושלח את ענפיו לעבר ענני הזהב. הזקן והזקנה התפעלו, והתרנגול החליט לחקור את העץ המוזר.

התרנגול עף מענף לענף. במקומות שבהם היה קשה לעוף, הוא התקדם על הענפים העבים. מעל לעננים מצא טחנת יד קטנה — זוג אבני ריחיים. היא הייתה עשויה משתי אבנים עגולות, ועל כל אחת מהן צויר גרגר. התרנגול הכניס את אבני הריחיים לשק חזק וירד בזהירות מהעץ.

בבית סובבה הזקנה את אבני הריחיים, ועל צלחת הופיעה ערמה זהובה של חביתיות. הזקן הביא דבש, והתרנגול התיישב לידם וקרא בשמחה. אבני הריחיים הקסומות הכינו בדיוק את כמות האוכל שביקשו. כך תמיד הייתה בבית ארוחת בוקר חמה, ואת החביתיות שנשארו חלקו בני הזוג עם שכניהם.

יום אחד הגיע אליהם נוסע עשיר. הוא התפעל מאבני הריחיים וביקש לשאול אותן עד הערב כדי לכבד את חבריו. הזקן והזקנה הסכימו, אבל הנוסע לא קיים את הבטחתו ולקח את האבנים לביתו הגדול. בני הזוג חיכו עד הלילה. אז החליט התרנגול להזכיר לנוסע בעצמו שהגיע הזמן להחזיר אותן.

התרנגול הגיע אל הנוסע וחזר ואמר שלוש פעמים בקול רם ורגוע: ״החזר לנו את אבני הריחיים!״ הנוסע שמע אותו והביט באבנים שעל השולחן, שלא היו שייכות לו. הוא הבין שלא קיים את הבטחתו והתבייש. הוא הניח את אבני הריחיים על עגלה קטנה וביקש סליחה. התרנגול החזיר אותן הביתה בדרך שטופת שמש. הזקן והזקנה קיבלו את פניו ליד השער והבינו שאפשר להזכיר הבטחה בשקט אך בנחישות.