תחבולתו של שלמה המלך

אגדה עתיקה מספרת ששלמה המלך מצא את עצמו פעם באולם רחב ידיים מתחת לאדמה, שבו חיכו נוסעים לדרך שתוביל אל גן מואר. כשהדלתות הגבוהות נפתחו לרווחה, מיהרו כולם אחרי…

אגדה עתיקה מספרת ששלמה המלך מצא את עצמו פעם באולם רחב ידיים מתחת לאדמה, שבו חיכו נוסעים לדרך שתוביל אל גן מואר. כשהדלתות הגבוהות נפתחו לרווחה, מיהרו כולם אחרי המדריך. שלמה התעכב ליד קיר אבן ישן והתבונן במילים שנכתבו עליו. הדלתות נסגרו, והוא נשאר באולם השקט עם שומרו הקפדן אך ההוגן.

שלמה לא התייאש. הוא הוציא חוט, התחיל למדוד את הקירות וספר את צעדיו במחשבה. השומר שאל מה הוא עושה. ״יש כאן מקום לחדר קריאה, לבית ספר למלאכות יד ולאולם של שיחות חכמה,״ השיב המלך. ״אבל הם יתפסו כמעט את כל האולם.״ השומר הביט סביב בחלל המסודר שלו והחליט שלתוכניות גדולות כל כך מוטב למצוא מקום מרווח יותר. הוא עצמו ליווה את שלמה החוצה.

המלך עלה במדרגות וראה את שערי הגן שטופי השמש. מעבר להם נשמעו מוזיקה, רשרוש עלים וקולות ידידותיים. שלמה שאל את הגננים: ״אמרו לי, היכן קל יותר לנשום — באולם אפלולי או בין העצים האלה?״ הם השיבו שבגן יש אור וחופש. ״אם כך, תנו לי לפחות להציץ לרגע ולראות איך סידרתם את השבילים,״ ביקש.

הגננים פתחו מעט את אחת מדלתות השער, אבל שלמה לא מיהר לחצות את הסף. הוא הציע חידה שלדבריו אפשר לפתור רק כשעומדים משני צידי השער: ״מה גדל כשחולקים אותו?״ כולם התחילו להציע תשובות. כדי לשמוע זה את זה טוב יותר, פתחו הגננים את השערים לרווחה. אז מצאו יחד את התשובה: ידע ושמחה.

שלמה הודה להם וביקש בנימוס רשות להישאר בפינה הצנועה ביותר. הגננים חיבבו את תושייתו ואת שיחתו המכבדת, ולכן הובילו אותו אל ספסל מתחת לעץ רימון. שם הקים המלך חוג קטן של חידות. מבוגרים וילדים באו להקשיב, להתווכח בלי להיעלב ולחלוק את תשובותיהם. כך פתחה החכמה דלת שלא היה צורך במפתח כדי לפתוח אותה.