האלמנה והשד

היה היה איכר, והייתה לו אישה יפהפייה; הם אהבו מאוד זה את זה וחיו בשלום ובהסכמה. כעבור זמן, לא רב ולא מועט, מת הבעל. האלמנה המסכנה קברה אותו ושקעה במחשבות, בבכי…

היה היה איכר, והייתה לו אישה יפהפייה; הם אהבו מאוד זה את זה וחיו בשלום ובהסכמה. כעבור זמן, לא רב ולא מועט, מת הבעל. האלמנה המסכנה קברה אותו ושקעה במחשבות, בבכי ובגעגועים. שלושה ימים ושלושה לילות לא חדלה להזיל דמעות. ביום הרביעי, בדיוק בחצות הלילה, בא אליה שד בדמות בעלה. היא שמחה, השליכה את זרועותיה סביב צווארו ושאלה:

— איך באת לכאן?

— שמעתי שאת, מסכנה, בוכה עליי מרה. ריחמתי עלייך, ביקשתי רשות ובאתי.

הוא שכב לצדה לישון; אך לפנות בוקר, ברגע שקראו התרנגולים, נעלם כעשן. השד בא אליה חודש ועוד חודש; היא לא סיפרה על כך לאיש, והיא עצמה הלכה וכמלה, כאילו הייתה נר הנמס באש.

פעם באה אל האלמנה אמה הזקנה והחלה לשאול אותה:

— מדוע רזית כל כך, בתי?

— מרוב שמחה, אמא!

— איזו שמחה?

— בעלי המנוח בא אליי בלילות.

— טיפשה שכמותך! איזה בעל? זו רוח טמאה!

הבת לא האמינה לה.

— אם כך, הקשיבי למה שאומר לך: כשהוא יבוא לבקר אותך ויישב ליד השולחן, הפילי בכוונה כף. וכשתתכופפי להרים אותה, הביטי ברגליו.

האלמנה שמעה בקול אמה. כבר בלילה הראשון, כשהרוח הטמאה באה אליה, הפילה כף מתחת לשולחן, התכופפה לקחת אותה, הביטה ברגליו — וראתה שיש לו זנב. למחרת מיהרה אל אמה.

— ובכן, בתי? צדקתי?

— צדקת, אמא! מה אעשה, אומללה שכמותי?

— נלך אל הכומר.

הן הלכו וסיפרו לו הכול כפי שאירע. הכומר החל לקרוא על האלמנה תפילות מסורתיות לגירוש הרוח הטמאה, וקרא אותן במשך שלושה שבועות — עד שלבסוף הניח לה השד הרע.