האלון הנבואי
קשה לאישה צעירה עם בעל זקן, וקשה גם לזקן עם אישה צעירה! דבר נכנס באוזן אחת ויוצא מן האחרת; היא מתעתעת מול העיניים, יוצאת יבשה מן המים — אתה רואה ויודע, אך אינך…
קשה לאישה צעירה עם בעל זקן, וקשה גם לזקן עם אישה צעירה! דבר נכנס באוזן אחת ויוצא מן האחרת; היא מתעתעת מול העיניים, יוצאת יבשה מן המים — אתה רואה ויודע, אך אינך מצליח לתפוס אותה בדבר.
זקן טוב אחד נשא אישה צעירה וערמומית. הוא היה אומר לה מילת מוסר, והיא הייתה משיבה:
— לא יהיו לך אצלי, זקן עצל, לא משקה ולא אוכל, וגם לא חולצה לבנה ונקייה ללבוש!
ואם לא היה עומד בכך ואומר מילה, שוב חזר אותו סיפור ישן. לכן החליט ללמד את אשתו לקח. הוא הלך ליער, הביא אגודת עצים ואמר:
— פלא גדול מתרחש בעולם: ביער אלון עתיק סיפר לי את כל מה שהיה וניחש את כל מה שיהיה!
— הו, גם אני ארוץ אליו! הרי אתה יודע, זקן: התרנגולות שלנו מתות והבהמות אינן משגשגות. אלך לשוחח איתו; אולי יאמר דבר מה.
— אם כך, לכי מהר, כל עוד האלון מדבר; כשישתוק, לא תצליחי להוציא ממנו מילה.
בזמן שהאישה התכוננה, הקדים אותה הזקן, טיפס לתוך חלל בגזע האלון וחיכה לה.
האישה באה, נפלה לפני האלון, התחננה ויללה:
— אלון עבות, סבא רב־מילים, מה אעשה? איני רוצה לאהוב את הזקן, אני רוצה לעוור את בעלי; למד אותי במה לרפא אותו.
האלון השיב:
— אין צורך לרפא ואין טעם לבזבז עשבים; התחילי להאכיל אותו מזון עשיר יותר בשומן. בשלי עוף בשמנת חמוצה ואל תחסכי: הניחי לו לאכול, ואת אל תשבי ליד השולחן. בשלי דייסת חלב וצקי עליה עוד חמאה; שיאכל, אל תחסכי! אפי חביתיות; בקשי ממנו והשתחווי לפניו כדי שיטבול אותן בחמאה ויאכל עוד ועוד — ואז יהיה הזקן שלך עיוור יותר מתרנגולות עיוורות.
האישה חזרה הביתה, והבעל גנח על משכב תנור הלבנים הרוסי.
— הו, זקני היקר, שוב כואב לך משהו? שוב נחלשת? התרצה שאשחט עוף, או שאאפה חביתיות, או שאצוק חמאה על הדייסה? תרצה דבר מה מזה?
— הייתי אוכל, אבל מנין נשיג את כל זה?
— זו אינה דאגתך! אמנם אתה נוזף בי, אך בכל זאת אני מרחמת עליך. קח, זקני היקר, אכול, שתה ואל תחסוך מעצמך!
— שבי גם את איתי.
— לא, לשם מה? העיקר שאאכיל אותך! אני אוכל מעט פה ושם ואשבע. אכול, יקירי, אכול מזון עשיר יותר בחמאה!
— חכי, אשתי! תני לי לשתות מעט מים.
— המים על השולחן.
— איפה על השולחן? איני רואה אותם.
— הם עומדים לפניך!
— אבל איפה? נעשה חשוך בעיניי.
— אם כך, עלה על משכב התנור.
— הראי לי, איפה התנור? אפילו את התנור איני מוצא.
— הנה הוא, עלה מהר.
הזקן התכונן לטפס ראשו תחילה לתוך התנור.
— מה קרה לך? התעוורת?
— הו, חטאתי, אשתי! אכלתי אוכל מתוק ועשיר, ואור יומו של אלוהים חשך למעני. אוי ואבוי!
— איזה אסון! שכב בינתיים; אלך להביא דבר מה.
היא רצה ועפה, אספה אורחים, והחגיגה הייתה גדולה. הם שתו ושתו עד שהיין אזל, והאישה רצה להביא עוד יין. הזקן ראה שאשתו איננה ושהאורחים כבר שתו לשוכרה והרכינו את ראשיהם; הוא ירד ממשכב התנור והחל ״להצליב״ אותם במכות — אחד במצחו ואחר בגבו. הוא הרג את כולם ותחב חביתית לפיו של כל אחד, כאילו נחנקו בעצמם. אחר כך עלה שוב על משכב התנור ושכב לנוח. האישה חזרה, הביטה וקפאה במקומה: כל ידידיה ומכריה היו מוטלים כחזירים, וחביתיות בלטו בין שיניהם. מה תעשה, והיכן תחביא את הגופות? היא נשבעה שלא לאסוף עוד אורחים ושלא לעזוב עוד את הזקן. באותה שעה עבר במקום טיפש.
— אדוני הטוב! — קראה האישה. — קח מטבע זהב אחד, סלק מכאן את הגופות והסר מעלינו את הצרה!
הטיפש לקח את הכסף וגרר את הגופות; אחדות דחף לתוך חור בקרח, אחדות כיסה בבוץ, ואת כל העקבות הסתיר.