מורוזקו (רוח הכפור)
היו היה זקן וזקנה, ולהם שלוש בנות. הזקנה לא אהבה את הבכורה, מפני שהייתה בתה החורגת, ולעיתים קרובות נזפה בה, העירה אותה השכם בבוקר והטילה עליה את כל העבודה.…
היו היה זקן וזקנה, ולהם שלוש בנות. הזקנה לא אהבה את הבכורה, מפני שהייתה בתה החורגת, ולעיתים קרובות נזפה בה, העירה אותה השכם בבוקר והטילה עליה את כל העבודה. הנערה השקתה והאכילה את הבהמות, נשאה עצים ומים אל הבקתה, הסיקה את התנור, עשתה את עבודות הבית, טאטאה וסידרה הכול עוד לפני עלות השחר; אך גם אז לא הייתה הזקנה מרוצה והייתה רוטנת על מרפושה:
— איזו עצלנית, איזו מרושלת! אפילו מטאטא הזרדים אינו במקומו, וגם אינו עומד כראוי, והבקתה מלאה לכלוך.
הנערה שתקה ובכתה; היא ניסתה בכל דרך לרצות את אמה החורגת ולשרת את בנותיה, אבל האחיות, שראו כיצד נוהגת אמן, פגעו במרפושה בכל דבר, רבו איתה והביאו אותה לידי בכי — וזה בדיוק מה שאהבו! הן עצמן קמו מאוחר, רחצו במים שהוכנו להן, ניגבו את פניהן במגבת נקייה, והתיישבו לעבוד רק אחרי ארוחת הצהריים. כך גדלו נערותינו וגדלו, עד שבגרו והגיעו לפרקן. אגדה מסופרת במהרה, אך מעשה אינו נעשה במהרה. הזקן ריחם על בתו הבכורה; הוא אהב אותה מפני שהייתה צייתנית וחרוצה, מעולם לא התעקשה, עשתה כל מה שציוו עליה ולא השיבה בדבר; אך הוא לא ידע כיצד לעזור לה בצרתה. הוא עצמו היה חלש, הזקנה רטננית, ובנותיה עצלניות ועקשניות.
החלו הזקן והזקנה להרהר: הזקן חשב כיצד להשיא את הבנות, והזקנה — כיצד להיפטר מן הבכורה. יום אחד אמרה הזקנה לזקן:
— ובכן, זקן, נשיא את מרפושה.
— טוב, אמר הזקן, והלך להשתרע על התנור; והזקנה קראה אחריו:
— מחר קום מוקדם, זקן, רתום את הסוסה למזחלת וצא עם מרפוטקה; ואת, מרפוטקה, אספי את חפצייך לתיבה הקטנה ולבשי את הכותונת הלבנה: מחר תצאי לביקור!
מרפושה הטובה שמחה כל כך על מזלה, על שלוקחים אותה לביקור, וישנה שנת ישרים כל הלילה; בבוקר קמה מוקדם, רחצה, התפללה לאלוהים, אספה הכול וסידרה לפי הסדר, התלבשה יפה — והייתה נערה שכל מקום היה שמח לקבל ככלה! והדבר היה בחורף, ובחוץ שרר כפור עז ומתפצפץ.
למחרת, עוד לפני עלות השחר, רתם הזקן את הסוסה למזחלת והוביל אותה אל המרפסת; אחר כך נכנס לבקתה, התיישב על הספסל ואמר:
— ובכן, הכנתי הכול!
— שבו אל השולחן וזללו! אמרה הזקנה.
הזקן התיישב אל השולחן והושיב לידו את בתו; סל הלחם עמד על השולחן, והוא הוציא כיכר ופרס לחם לעצמו ולבתו. בינתיים הגישה הזקנה בקערה מרק כרוב מאתמול ואמרה:
— ובכן, יונתי, אכלי והסתלקי, כבר שבעתי מלהביט בך! זקן, קח את מרפוטקה אל החתן; ושמע, זקן בלה שכמותך, סע בדרך הישרה, אחר כך פנה ימינה מן הדרך אל יער האורנים — אתה יודע, היישר אל אותו אורן גדול שעומד על הגבעה — ושם מסור את מרפוטקה למורוזקו.
הזקן פער את עיניו, פתח את פיו וחדל ללגום, והנערה פרצה ביללה.
— מדוע את מזילה דמעות? הרי החתן יפה ועשיר! הביטי כמה רכוש יש לו: כל עצי האשוח, האורן והלִבנה עטופים פלומה; חייו מעוררי קנאה, והוא עצמו גיבור אדיר!
הזקן ארז את החפצים בשתיקה, הורה לבתו לעטות מעיל פרווה ויצא לדרך. אם נסע זמן רב או הגיע במהרה — אינני יודע: אגדה מסופרת במהרה, אך מעשה אינו נעשה במהרה. לבסוף הגיע ליער האורנים, סטה מן הדרך ונסע היישר על קרום השלג; כשנכנס עמוק אל השממה עצר, הורה לבתו לרדת, הניח את התיבה תחת אורן עצום ואמר:
— שבי וחכי לחתן, והקפידי לקבל את פניו בחביבות.
אחר כך סובב את הסוס וחזר הביתה.
הנערה יושבת ורועדת; צמרמורת אחזה בה. רצתה ליילל, אך לא נותר בה כוח: רק שיניה נקשו. לפתע היא שומעת: לא הרחק משם מורוזקו, רוח הכפור, מתפצפץ על עץ אשוח, מדלג מעץ לעץ ומקיש. הוא הגיע גם אל האורן שתחתיו ישבה הנערה ואמר לה מלמעלה:
— חם לך, נערה?
— חם לי, חם לי, מורוזקו אבי!
מורוזקו ירד נמוך יותר, התפצפץ עוד והקיש עוד. הכפור שאל את הנערה:
— חם לך, נערה? חם לך, יפיפייה?
הנערה בקושי נשמה, אך עוד אמרה:
— חם לי, מורוזקו! חם לי, אבא!
הכפור התפצפץ ביתר עוז והקיש בחוזקה, ואמר לנערה:
— חם לך, נערה? חם לך, יפיפייה? חם לך, יקירתי?
הנערה הלכה וקפאה ואמרה בקול שכמעט לא נשמע:
— הו, חם לי, מורוזקו יקירי!
אז נכמרו רחמיו של מורוזקו, הוא עטף את הנערה במעילי פרווה וחימם אותה בשמיכות.
בבוקר אמרה הזקנה לבעלה:
— סע, זקן בלה, והער את הזוג הצעיר!
הזקן רתם את הסוס ונסע. כשהגיע אל בתו מצא אותה חיה, לבושה במעיל פרווה משובח ובהינומה יקרה, ולצדה תיבה של מתנות עשירות. בלי לומר מילה העמיס הזקן הכול על המזחלת, התיישב עם בתו ונסע הביתה. כשהגיעו, נפלה הנערה לרגלי אמה החורגת. הזקנה נדהמה כשראתה אותה בחיים, לבושה במעיל חדש ולצדה תיבת בגדים.
— אה, כלבה שכמותך, לא תרמי אותי.
כעבור זמן קצר אמרה הזקנה לזקן:
— קח גם את בנותיי אל החתן; להן יעניק מתנות גדולות עוד יותר!
מעשה אינו נעשה במהרה, אף שהאגדה מסופרת במהרה. בבוקר השכם האכילה הזקנה את בנותיה, הלבישה אותן כראוי לחופה ושלחה אותן לדרך. הזקן השאיר את הנערות באותה דרך תחת האורן. נערותינו ישבו וצחקקו:
— מה המציאה אמא — להשיא פתאום את שתינו יחד? וכי אין בחורים בכפר שלנו? השד יודע מי עלול להגיע!
הנערות לבשו מעילי פרווה, ובכל זאת התחיל להיות להן קר.
— מה את אומרת, פאראחה? הכפור מקלף לי את העור. אם החתן המיועד לא יבוא, נקפא כאן למוות.
— די לשקר, מאשקה! וכי חתנים מתאספים מוקדם כל כך? נדמה שאפילו הצהריים עוד לא הגיעו.
— ומה אם, פאראחה, יבוא רק אחד? את מי ייקח?
— אולי אותך, טיפשה שכמותך?
— כן, כאילו ייקח אותך!
— ודאי שאותי.
— אותך! די לך להמציא ולשקר!
מורוזקו הקפיא את ידי הנערות, והן תחבו את ידיהן בחיק מעיליהן ושוב חזרו לשלהן.
— הו, פרצוף ישנוני שכמותך, רועדת מכוערת, חוטם מטונף! אינך יודעת לטוות, ואפילו למיין חוטים אינך מבינה.
— הו, רברבנית שכמותך! ומה את יודעת? רק ללכת למסיבות ולהביט באוכל של אחרים. עוד נראה את מי ייקחו קודם!
כך פטפטו הנערות עד שקפאו ממש; לפתע אמרו שתיהן בקול אחד:
— מה לעזאזל! מדוע הוא מתעכב כל כך? הביטי, כבר הכחלת!
במרחק החל מורוזקו להתפצפץ, לדלג מעץ אשוח לעץ אשוח ולהקיש. נדמה היה לנערות שמישהו מגיע.
— הקשיבי, פאראחה, הוא כבר בא, ואפילו פעמון איתו.
— הסתלקי, כלבה! אינני שומעת, הכפור קורע אותי.
— ועוד רצית כל כך להתחתן!
והן החלו לנשוף על אצבעותיהן. מורוזקו התקרב עוד ועוד; לבסוף הופיע על האורן מעל הנערות ואמר להן:
— חם לכן, נערות? חם לכן, יפיפיות? חם לכן, יונותיי?
— הו, מורוזקו, קר עד כאב! קפאנו, אנחנו מחכות לחתן המיועד, והוא, הארור, נעלם.
מורוזקו ירד נמוך יותר, התפצפץ בעוז רב יותר והקיש לעיתים קרובות יותר.
— חם לכן, נערות? חם לכן, יפיפיות?
— לך לעזאזל! וכי אתה עיוור? ראה, ידינו ורגלינו קפאו.
מורוזקו ירד עוד יותר, היכה בכפור בחוזקה ואמר:
— חם לכן, נערות?
— לך לכל השדים שבמצולה, היעלם, ארור שכמותך! והנערות קפאו והתקשו.
בבוקר אמרה הזקנה לבעלה:
— רתום, זקן, את עגלת החורף; שים בה מעט חציר וקח את כיסוי הפרווה. מן הסתם הנערות התקררו מעט; הכפור בחוץ נורא! והזדרז, זקן בלה שכמותך!
הזקן לא הספיק אפילו לאכול משהו וכבר היה בחוץ ועל הדרך. הוא הגיע אל הבנות ומצא אותן מתות. הוא השליך אותן אל העגלה, עטף אותן בכיסוי הפרווה וכיסה במחצלת. הזקנה ראתה את הזקן מרחוק, רצה לקראתו ושאלה:
— מה שלום הבנות?
— בעגלה.
הזקנה הסירה את המחצלת ואת כיסוי הפרווה ומצאה את בנותיה מתות.
אז התפרצה הזקנה כסופת רעמים וגידפה את הזקן:
— מה עשית, כלב זקן? הרגת את בנותיי, ילדות בשרי, זרעיי היקרים, גרגרי היער האדומים שלי! אכה אותך במלקחי הסיר ואמחץ אותך במחתת התנור!
— די, זקנה מרושעת! הרי חמדת את העושר, ובנותייך היו עקשניות! האם אני אשם? את עצמך רצית בכך.
הזקנה כעסה ורבה, אך אחר כך השלימה עם בתה החורגת, והם חיו להם, צברו טובה ולא הזכירו עוד את הרעה. שכן ביקש את ידה של מרפושה, הם ערכו חתונה והיא חיה באושר. הזקן הפחיד את נכדיו במורוזקו ולא הניח להם להתעקש. גם אני הייתי בחתונה, דבש ושיכר שתיתי; על שפמי הם נזלו, אך אל פי לא הגיעו.
לאם חורגת אחת היו בת חורגת ובת משלה; כל מה שעשתה הבת שלה, ליטפה אותה אמה על ראשה ואמרה:
— ילדה חכמה!
ואילו הבת החורגת, ככל שניסתה לרצות אותה, לא הצליחה לרצותה בדבר: הכול לא נכון והכול רע. והאמת היא שהנערה הייתה זהב; בידיים טובות הייתה חיה כמו גבינה בחמאה, אבל אצל אמה החורגת רחצה את פניה בדמעות מדי יום. מה אפשר לעשות? הרוח מרעישה ואחר כך שוככת, אבל כשזקנה מתפרצת, אין היא נרגעת במהרה; היא ממשיכה להמציא דברים ולחרוק שיניים. וכך הגתה האם החורגת דרך לגרש את בתה החורגת מן החצר:
— קח אותה, קח אותה, זקן, לכל מקום שתרצה, כדי שעיניי לא יראו אותה ואוזניי לא ישמעו עליה; אך אל תיקח אותה אל קרובי משפחה בבקתה חמה, אלא אל השדה הפתוח, אל הכפור המתפצפץ!
הזקן הצטער ובכה; ובכל זאת הושיב את בתו במזחלת. הוא רצה לכסות אותה בשמיכה, אך פחד אפילו לעשות זאת; לקח את חסרת הבית אל השדה הפתוח, הוריד אותה על תל שלג, הצטלב, ומיהר לשוב הביתה כדי שעיניו לא יראו במות בתו.
נשארה המסכנה לבדה, רועדת ומתפללת בשקט. בא הכפור, מקפץ ומדלג ומביט בנערה היפה:
— נערה, נערה, אני הכפור אדום האף!
— ברוך הבא, כפור; כנראה אלוהים הביא אותך לקחת את נשמתי החוטאת.
הכפור רצה להכות אותה ולהקפיאה; אבל דבריה הנבונים מצאו חן בעיניו והוא ריחם עליה! הוא השליך לה מעיל פרווה. היא לבשה אותו, קיפלה את רגליה וישבה. שוב בא הכפור אדום האף, מקפץ ומדלג ומביט בנערה היפה:
— נערה, נערה, אני הכפור אדום האף!
— ברוך הבא, כפור; כנראה אלוהים הביא אותך לקחת את נשמתי החוטאת.
הכפור כלל לא בא לקחת את נשמתה; הוא הביא לנערה היפה תיבה גבוהה וכבדה, מלאה בכל מיני נדוניה. היא התיישבה במעיל הפרווה על התיבה, שמחה ויפה! שוב בא הכפור אדום האף, מקפץ ומדלג ומביט בה. היא קיבלה את פניו, והוא העניק לה שמלה רקומה בכסף ובזהב. היא לבשה אותה — איזו יפהפייה הדורה הייתה! והיא ישבה ושרה שירים קטנים.
ואילו האם החורגת ערכה לה סעודת זיכרון ואפתה חביתיות.
— לך, בעלי, והבא את בתך לקבורה.
הזקן נסע. ומתחת לשולחן אמר הכלבלב:
— הב הב! את בת הזקן מביאים בזהב ובכסף, ואילו את בת הזקנה חתנים אינם לוקחים!
— שתוק, טיפש! קח חביתית ואמור: את בת הזקנה ייקחו החתנים, ומבת הזקן יביאו רק עצמות!
הכלבלב אכל את החביתית ושוב אמר:
— הב הב! את בת הזקן מביאים בזהב ובכסף, ואילו את בת הזקנה חתנים אינם לוקחים!
הזקנה גם נתנה לו חביתיות וגם הכתה אותו, אבל הכלבלב המשיך בשלו:
— את בת הזקן מביאים בזהב ובכסף, ואילו את בת הזקנה חתנים לא ייקחו!
השערים חרקו, הדלתות נפתחו, והנה נושאים תיבה גבוהה וכבדה, והבת החורגת נכנסת זוהרת כגבירה רמת מעלה! האם החורגת הביטה בה ופרשה את ידיה בתדהמה.
— זקן, זקן, רתום סוסים אחרים וקח מהר את בתי! הושב אותה באותו שדה, באותו מקום.
הזקן לקח אותה לאותו שדה והושיב אותה באותו מקום. גם הכפור אדום האף בא, הביט באורחת שלו, קפץ ודילג, אך לא זכה לשמוע מילים טובות; הוא כעס, תפס אותה והרג אותה.
— זקן, לך והבא את בתי, רתום את הסוסים המהירים, אל תהפוך את המזחלת ואל תפיל את התיבה!
והכלבלב שמתחת לשולחן אמר:
— הב הב! את בת הזקן ייקחו החתנים, ואילו את עצמות בת הזקנה מביאים בשק!
— אל תשקר! קח עוגה ואמור: את בת הזקנה מביאים בזהב ובכסף!
השערים נפתחו, הזקנה רצה לקראת בתה, אך במקומה חיבקה גוף קר. היא בכתה וקוננה, אבל היה מאוחר מדי!