האב והבת

בממלכה כלשהי, לא בארצנו, חי סוחר עשיר. הייתה לו אישה יפהפייה, ובתו הייתה יפה כל כך עד שעלתה ביופייה אפילו על אמהּ. הגיע היום, אשת הסוחר חלתה ומתה. הסוחר הצטער,…

בממלכה כלשהי, לא בארצנו, חי סוחר עשיר. הייתה לו אישה יפהפייה, ובתו הייתה יפה כל כך עד שעלתה ביופייה אפילו על אמהּ. הגיע היום, אשת הסוחר חלתה ומתה. הסוחר הצטער, אך לא היה מה לעשות; הוא קבר אותה, בכה והתאבל, ואז החל להביט בבתו בתשוקה אסורה. אחזה בו תאווה טמאה, והוא בא אל בתו הביולוגית ואמר:

— שכבי איתי בחטא!

היא פרצה בבכי, התחננה והפצירה בו זמן רב, אך הוא לא הקשיב לדבר.

— אם לא תסכימי, — אמר, — אהרוג אותך מיד!

הוא אנס אותה בכוח, ומאותו זמן הרתה ממנו. לאותו סוחר היו שנים עשר פקידים. ברגע שהבחין שבתו הרה, החל לחקור אותה:

— הקשיבי, בתי היקרה! כשתלדי, מי תאמרי שהוא האב?

— במי אנקוב? אומר שאתה האב.

— לא, בתי, אל תאמרי שזה אני; מוטב שתאמרי שזה אחד הפקידים.

— אבא, איך אוכל להאשים לשווא אדם חף מפשע?

ככל שניסה הסוחר לשכנע אותה, היא חזרה על אותה תשובה. והזמן הלך וחלף.

לפתע בא שליח מאת המלך להזעיק אותו: ״המלך מבקש אותך.״ הסוחר בא אל המלך.

— מה תצווה, הוד מלכותך?

— אסוף אוניות והפלג אל ממלכת השלושים הרחוקה להביא סחורות.

אי אפשר היה שלא לציית למלך; בין שרצה ובין שלא רצה, היה עליו לנסוע. הסוחר ציווה להכין הכול למסע, והוא עצמו ניגש אל בתו:

— אני שואל אותך בפעם האחרונה, בתי: כשתלדי, מי תאמרי שהוא האב?

— במי אנקוב? אומר שאתה האב.

הסוחר חטף חרב חדה מן הקיר וכרת את ראשה; הדם ניתז. אחר כך נשא את גופתה אל הגן והחביא אותה במרתף, עלה על אונייה והפליג אל ממלכת השלושים הרחוקה.

הפקיד הראשי החל לנהל את כל בית הסוחר. כבר בלילה הראשון חלם שקול אומר לו: ״איך אתה ישן ואינך יודע מה התרחש בביתך?״ הפקיד התעורר, לקח את המפתחות והלך לבדוק את המחסנים. נדמה היה שעבר בכולם, אך מפתח אחד נותר מיותר, והוא לא הצליח להבין מה ננעל בו. ״אלך לטייל בגן,״ חשב. רק נכנס לגן, וכבר זמיר שישב על שיח שר בקול רם, כאילו ביטא מילים בקול אנושי: ״בחור טוב! זכור אותי, אני שוכבת כאן!״ הפקיד התבונן סביב עד שנתקל במרתף. הוא מצא את הכניסה בקושי רב, כי הכול היה מכוסה עשב ועצים. הוא ניסה את המפתח המיותר, והוא התאים בדיוק. הוא פתח את הדלת. במרתף עמד ארון מתים, בתוכו הנערה; סביבו דלקו נרות משעווה צלולה, ועל הקירות זהרו איקונות עטויות זהב. הנערה המתה, בת הסוחר, דיברה אליו: ״עשה למעני מעשה, בחור טוב! הקל עליי: קח חרב והוצא את התינוק מתוכי.״ הפקיד רץ להביא חרב. הוא נכנס לאותו חדר שבו הרג האב את בתו, וראה שבמקום שבו זרם הדם פרחו פרחים. הוא לקח את החרב, חזר לגן, חתך את בטנה של בת הסוחר, הוציא את התינוק החי ומסר אותו לאמו של הפקיד כדי שתגדל אותו.

עבר זמן, לא רב ולא מועט, והסוחר חזר מממלכת השלושים הרחוקה. הוא דיווח למלך על עסקיו, והילד בא בריצה לארמון והסתובב בקרבתם.

— בנו של מי הילד היפה הזה? — שאל המלך.

— זה בנו של הפקיד שלי.

המלך ביקש לראות את הפקיד. הזעיקו אותו לארמון, והוא סיפר מיד את כל מה שאירע. המלך ציווה להוציא את הסוחר להורג בירייה ולקח את הילד לחצרו; והוא חי אצל המלך עד היום.